מחשבות

אני יושבת בספריה שבמקום לימודי, יש לי זמן עד השיעור הבא, סתם יושבת וחושבת על כל מיני עיננינים שברומו של עולם אבל לא בעניין של כולם, כך נראה לי כאן לפי האנשים שיושבים כאן מסביבי, אז החלטתי להיכנס לפורום ולכתוב קצת ולשתף אתכם במחשבות שלי שיכול מאוד להיות שכן בעניין שלכם. לפעמים אני חושבת שאני עושה עוול לאנשים שסביבי ואני לא מתכוונת לאנשים שיש לי איתם אינטראקציה-משפחה, חברים (להם דרך אגב אני בטוח עושה עוול) אני דווקא מדברת על האנשים שנמצאים בסביבה שלי מאותם סיבות שגם נמצאת לדוג' כל הסטודנטים שנמצאים איתי עכשיו בספריה את רובם ככולם אני לא ממש מכירה למרות שזה לא מנע ממני כבר לתייג אותם "כנורמלים" על כל המשתמע מכך, "להם הכל כל-כך קל", "בטח החיים שלהם מה זה יפים", "אני שונאת אותם כי הם נראים כאלה שכל כך קל להם להתחבר עם כולם", זה הגדרה של נורמלי אצלי. אני לעומת זאת בדיוק ההיפך אני מתויגת אצלי כ-"לא נורמלית", וזה בטח לא הסרוקסט שאני לוקחת, הוא לא זה שתורם להרגשה של אני יוצאת דופן מכולם, אצלי זה אחרת, החיים שלי מגעילים וקשים, כל מה שאני עושה הולך לי קשה. בכל אופן עם נחזור ונתמקד בנקודת ההתחלה של המחשבה הזו, אז עלינו לזכור שרובנו עם הולכים עם "מסכות" רובנו כל כך לא אמיתים. אני מסתכלת אפילו עליי, הרי אף אחד שנמצא איתי, למעט קומץ של אנשים ממש,ממש קטן, לא יאמין שלי יש בעיות הרי אני "נראית כל כך נורמלית" (מה זה נורמלי בעצם?!) הרי זה כל כך מצחיק (אבל גם עצוב): אבל אנשים אוכלים כל מה שמאכילים אותם!!! אני מוכרת להם הצגה כל כך יפה, אני מנסה להקל עליהם, אולי אני בעצם עושה את זה ממניעים אנוכיים ומנסה להקל בעצם על עצמי (שונאת את המראה הזה של "פרוזק-זה סתם תרופה של אנשים מפונקים שמשועממים) בכל אופן רובנו הולכים עם "מסכות" על עצמנו ושייקספיר כבר אמר "כל העולם במה" האם באמת כולנו מתפקדים על תקן של פירסומאים כשזה נוגע לעצמנו -"איך למכור את עצמך הכי טוב לחברה הספציפית בה אתה נמצא ברגע נתון זה"? או שמא אנחנו פשוט שחקנים בהצגה אחת גדולה, החיים, ומדקלמים תסריט נתון מראש, מבוימים ע"י אנשים אחרים הנמצאים על תקן הבמאים של ההצגה? ואולי בכלל לא סתרתי את עצמי, אולי אנחנו מבצעים את שני התפקידים בו זמנית???? בקיצור מחשבות שעולות בספריה בין שיעור לשיעור. אשמח לשמוע תגובות, מחשבות ורעיונות שונים, טל

היי טל, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. כשהתחלתי לקחת לוסטרל,הסתכלתי על שאר האנשים כאילו אני בצד,צופה עליהם. אומנם לא חשבתי שהם נורמאליים ואני לא אבל חשבתי שהם יותר חזקים,יודעים להתמודד בלי כדורים,לא מכירים את עולם החרדות וממש התחלתי לקנא באנשים אחרים. הרגשתי חלשת אופי,והערכה העצמית שלי נפגעה.כל זה בגלל שעברתי התקפי חרדה ונאלצתי לקחת כדורים.כל בן אדם בטווח הגיל שלי (26),הייתי מסתכלת עליו ואומרת-איזה כיף לו,הוא בטח לא עובר התקפי חרדה,הוא בטח לא חי על כדורים וכו'. היום מה שחשוב לי זה לחיות טוב והבנתי שחבל לבזבז אנרגיות ומחשבות על אנשים אחרים.כמו שאומרים-כבר לא אכפת לי-חיים פעם אחת,לא משנה אם אני נעזרת בכדור אני פשוט רוצה לחיות באיכות חיים טובה,להיות מאושרת בחלקי ולא לנסות לקנא באנשים אחרים כי לכל אדם יש את החבילה שלו,את הבעיות והצרות שלו ואנחנו לא תמיד יודעים זאת.אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי חיוך של אדם.אולי יש כאב גדול. העיקר שאהיה מאושרת. לגבי לקיחת כדורים-גם עם זה השלמתי.הגעתי למסקנה שיש הרבה מחלות ודברים הרבה יותר גרועים ואנחנו צריכים לברך כל יום ולהודות למי שהמציא כדורים שיכולים להחזיר אותנו למסלול ולאפשר לנו לחיות. מעבר לכך-יש אנשים שלוקחים תרופות יום יום ללחץ דם,לסכרת,לאסטמה,ללב,לחוסר ברזל וכ'ו. פשוט חייבים להמשיך לחיות. ולסיום- שמעתי שמכנים את הדור שלנו-"דור הפרוזאק". אז אני שייכת ל"דור הפרוזאק" אבל גאה. שנרגיש כולם טוב, שלכם, אור

היי, תתפלאי לשמוע אבל יש הרבה אנשים שנימצאים במצוקות קשות יותר, ללא חברים,ללא משפחה וללא יכולת כלכלית .הם מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש,שם הם מקבלים טיפול תרופתי כי אין ביכולתם להרשות לעצמם רופא פרטי.בכל אופן תדעי שאת יחסית במצב טוב ומתפקדת,יש כאלה שהיו חולמים להגיע לאוניברסיטה שזה דבר שמצריך כוחות נפשיים גדולים.

שלום טל אני יכולה בהחלט להבין אותך גם אני עוברת את המחשבות הללו ונוברת בהן, אינני מצליחה למצוא משמעות לדבר שאני עושה ותמיד חשה כצופה מהצד, בייחוד באונ' כאשר אני רואה את כולם יושבים בקבוצות ומדברים וזה נראה לי כה טיפשי ולפעמים אני מתמלאת בתחושת קינאה באיך קל להם לדבר ולתקשר אחד עם השני, אך היה ואם אני נכנסת לסיטואצית תיקשור, זה נראה לי טיפשי ובזבוז זמן, לפעמים נראה שקל יותר לאנשים האלו, אך צריך להבין שהמחשבות הללו נובעות מחוסר משמעות וכאשר נכנסים למעגל המחשבות ו"תופרים" לכל אדם חיים, אי אפשר לצאת מכך, כי מתחילים להבין שהכל באמת סתמי... אין לי שום בעיה ואני נראית נורמאלית ואני נורמאלית, אומנם בטיפול פסיכולוגי שלא עוזר לי חוץ ממישהו שישמע את מחשבותיי בלי שיפוט ולא לוקחת תרופות ולא עברתי שום טראומה, חיי תמיד היו סבירים וכביכול אין לי שום סיבה להתלונן ולמחשבות אלו. אני נראית נורמאלית לכולם עד שאני פותחת את הפה ומנסה לתאר את הריקנות הזו שמשם נובעות כל המחשבות "ברומו של עולם" ואז מסיקים שאני משונה, אך אני סבורה שכל אדם מגיע לכך, זה השיעמום וההבל והטיפשות שסובבים אותך גורמים לך לשקוע במחשבות כך שאת מנתקת את עצמך מרגש ומגיעה לאפטיות, אם תמצאי את הפיתרון להפסקת חרושת המחשבות הללו, אשמח לשמוע.

טל ואור, חוץ מההזדהות האישית שלי עם כל מה שכתבתן, אני חייבת לציין שאף פעם לא ראיתי את עצמי "אחרת" מאנשים אחרים. ותסתכלי טל על הבחור שיושב ליד הבחורה בספריה ואולי הם מצחקקים עכשיו, אבל אולי גם היא לוקחת פאקסט/לוסטראל/אפקסור??? תסתכלי על האבא שהולך בקניון עם העגלה של הילד..אולי גם הוא לוקח? האם לפני שחשבת על כך ראית בהם אנשים "לא נורמלים"? תנסי להגדיר את עצמך על הצד החיובי..אדם שמנסה לשפר את חייו, תאמיני או לא, אין הרבה כאלה, צריך להיות אינטיליגנטי וחזק מספיק להגיד..יש לי בעיה, אבל אני רוצה לחיות טוב יותר!!!! ולא להשאר במסכנות ובאומללות, תסתכלי החוצה תנשמי את האויר, תביטי לשמיים ותראי שהם בהירים היום!!! ודרך אגב, גם אני מרגישה קצת מבודדת מאנשים (אני מצתוותת בקלות, אבל אני רואה עצמי כמיוחדת). יום נעים אורית

הי טל העלת פה שאלות פילוסופיות מאוד מרתקות . אני אישית חושבת שהחיים הם משחק אחד גדול שכל אחד לוקח בה חלק. בני האדם הם היצורים הערמומיים ביותר וכמו בטבע הם יעשו את הכל בכדי לשרוד. משחק ההישרדות הוא קשה ותובעני ואנו נדרשים להתאים עצמנו לסביבה ולא שזו תתאים עצה אלינו. לא סתם נאמר " ברומא התנהג כרומאי" . בעצם האמירה הזו יש רמיזה על כך שההתנהגות מישתנה לפי החליל והמקצב של הצופה מנגד. הקהל שלנו היא החברה כולה ואילו אנו רק בורג קטן אחד בכל המערכת שנעה סביב אמיתות, שקרים, יושר, שקר, וכו'. שינוי המחשבה שלך והתאמתה לסביבה אין בהכרח רוע בה, כאשר השינוי מועיל גם לך כמו שכתוב בספר " שיחות עם אלוהים" - " your toughts are your indivaduality" ואם יש משהו אחד שהוא אמיתי ותמיד ישאר כך זה המחשבות שלך ותפיסות עולמך. אריאל,

אריאל, אני מסכים איתך לחלוטין. הייתי רוצה לספר לך כמה דברים מרתקים שגיליתי במהלך חיי הקצרים, אבל הייתי מעדיף לעשות זאת בפרטיות. אולי תכתבי לי למייל, כדי שאוכל לשלוח לך בחזרה?