רעשים, מראות ועצבים

יש לי בעיה שאף פעם לא דיברתי עליה למעט משפחתי שמודעת לה מאוד והיא יוצרת מתחים בין בני משפחתי לביני. הבעיה: אני רגישה מאוד לרעשים ומראות מסוימים. הדבר יכול להוציא אותי מכליי ומשלוותי. אפרט בדיוק: 1. אני כמעט לא מסוגלת לראות את אמי או אבי אוכלים. האופן שבו כל אחד מהם אוכל מעלה לי את העצבים. גם הרעש מפריע לי וגם המראה. כשאנו נמצאים בנסיבות חברתיות עם הרבה אנשים (למשל ארוע משפחתי) זה לא כל כך מפריע לי. הבעיה מחמירה כשאני אוכלת איתם לבד. אז, אני שמה לב לכל פרט, לכל ביס, לכל רעש. זה כל כך משפיע עליי עד כדי כך שאם אבי מתעורר בשעה שהתעוררתי ומצטרף לקפה עם עוגיות לשולחן בו אני יושבת- אני עוברת לחדר שלי לשתות לבד כי ממש לא בא לי להתעצבן על הבוקר. אני מנסה לא להעליב אותו ובדרך אלגנטית מתחמקת לחדר כי הבנתי שאין ביכולתי לשנות את אופן אכילתו. 2. דבר נוסף שמפריע לי (ואל תצחק...) הוא כאשר אמי שרה. היא עקרת בית. נמצאת רוב היום בבית וכמעט כל פעילות שהיא מבצעת- מלווה בשירה. הקול שלה יפה ולא צורם או משהו כזה אך אני לא יודעת למה -ברגע שהיא מתחילה לשיר אני מתחילה להתעצבן. אני כבר שנים מנסה להבין מדוע ולא מצליחה. אין לי שליטה על זה. זה פשוט מעצבן אותי. 3. דבר נוסף שהוא גולת הכותרת כאן הוא: לאמי יש מכשיר שעושה מסג' לרגליים. כל יום לפני השינה היא נוהגת לעשות זאת למשך כחצי שעה. המכשיר עושה קולות של תיקתוקים לסירוגין וקולות של מעין חיכוך בצליל "ברר.." "ברר".. "ברר". אני מרגישה שמיום שאמי רכשה אותו חיי אינם חיים. הקולות שמוציא המכשיר הזה יכולים להוציא אותי מדעתי. אני פשוט שומעת אותו עד חדרי. כל פעם שאני שומעת את הרעש הזה, אני מגבירה את קול הטלוויזיה כדי להתגבר על כך אבל עדיין אני נשארת עצבנית ולא רגועה. בתקופה האחרונה אני אפילו מתוחה כשאני רואה את אמי מתכוננת לשינה משום שאני יודעת שהיא תדליק את המכשיר ואני הולכת לסבול (באמת, ל-ס-ב-ו-ל) בחצי שעה -40 דקות הקרובות. ראוי לציין שמדובר בבעיה לא מהיום. זה כבר כמה שנים. מה עושים? מדוע זה קורה לי? האם אפשר לטפל בזה?

היי מתוקה.עצבים זה דבר מוכר לי בהחלט .אבל עם זאת.בכל זאת די נו באמת. אמא שלך שרה וזה מפריע לך? אני מבינה אותך כי גם לי זה קורה, כל הדברים שכתבת אם אוכל וכו'. וגם אני עובדת על עצמי תתפלאי.הבעייה אני חושבת יותר עמוקה.יכול להיות שמשהו מפריע לך בהורים שלך.משהו מעצבן אותך אולי? יכול להיות שאני טועה. מבינה אותך במיליון אחוז.אני בעדך.וקורים לי וקרו לי אותם דברים.ואם זאת.די ,תני להורים לאכול בנחת. אני לא בקטע של ביקורת.ממש לא.להפך.בקטע של ללמוד להתמודד עם זה. גם זה סוג של כבוד להורים.לא שלי יש כל כך כבוד להורים שלי.האמת היא בכלל אני טיפוס די עצבני ,כמעט כל דבר מעצבן אותי. הפיתרון לדעתי.הוא באמת להתעלם מזה.כמה שאפשר.אני רק יכולה לקוות שזה יעזור.תני לאמא שלך לשיר.זה מראה שטוב לה והיא שמחה תחשבי על זה. זה גורם לנו אושר שמישהו אחר שמח!!!!!

לטולי שלום, כפי שאת מבינה הבעיה היא אינה באופן האכילה של הוריך, בשירה של אמך או במכשיר לעיסוי. הבעיה שלך היא בהתייחסות שלך להורים שלך והקשר שלך אתם. בשפה המקצועית אנו קוראים לכך יחס אמביוולנטי, כלומר קיימים רגשות מנוגדים של אהבה וכעס. קיימים אהבה וכבוד להורים אבל גם כעס עליהם שקשה לך להיות מודעת אליו ולהכיר בו ולכן הוא בא לידי ביטוי בכעס על דברים שוליים. אני חושב שכדאי מאוד לברר את רגשותיך בשיחות עם איש מקצוע. שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש