אני תוהה

מעניין אם אתה אומר לעצמך--איזה מסכנים,אני יעודד אותם שקצת ירגישו יותר טוב..שהם חזקים,שהם לא חולים וכולי.עוד מעט ונתחיל כולנו להגיד תודה שיש לנו חרדה ושאנחנו יודעים להתמודד עם מה שעובר עלינו. לי מאז החרדה חיי נהרסו.הכל סובב סביב החרדה.כל שעה שעוברת בלעדיה אני מנתח ואומר לעצמי איזה כיף לא היה לי התקף.אני מצטער אני מדבר מתוך כאב ולא מתוך רוע. אני לא חזק.במקום להתמודד כמו שאר האנשים שאין להם חרדות,אני עם כדורים ופסיכיאטר. אני חזק??לא נראה לי.אני לא בדיכאון.אבל חיי הם לא כמו לפני.כי אז לא ידעתי שיש מצב שכל חיי יארוב לי.אני לא רוצה להסתכל על אנשים מבחוץ.אני רוצה לחזור ולהיות כמו כולם. איך אפשר לחזור אחורה בזמן?פעם לא ידעתי מה זה.עכשיו זה חלק ממני.אני לומד לחיות עם זה.אבל למה אי אפשר בלי זה? אתם אנשים טובים.הלוואי ונתעורר בוקר אחד ליום חדש לא רק בלי חרדה.אלא בלי להיזכר במילה הזאת.בלי לחשוב על זה גם כשטוב.פשוט לשכוח מזה.רק ליום אחד.אתם יודעים - בעצם רק לשעה אחת.כבר שכחתי איך עוברים יום שלם שלא יכאב איזה איבר בגוף.פעם הראש,פעם הלב,פעם בחילות ופעם ממש התקף.לפעמים הגוף חלש,לפעמים יש רעידות.האם יש לי שפעת?אולי זה חרדות? מאז החרדות לא הייתי חולה אף פעם.כל כאב קטן שהיה לי חשבתי לעצמי שזה חרדה.כל כאב ראש זה אולי חרדה. הלוואי ונתעורר בוקר אחד ליום חדש לא רק בלי חרדה.אלא בלי להיזכר במילה הזאת.בלי לחשוב על זה גם כשטוב.פשוט לשכוח מזה.רק ליום אחד.אתם יודעים - בעצם רק לשעה אחת אני תוהה,

היי דני, רגשת אותי מאוד מהדברים שכתבת והם ורואים שהם יצאו ממש מלב כואב. אני מסכים עם כל מילה ומטרתי היא להסתכל על הדברים בגובה העיניים, לא להיתיפיף ולא לזלזל, ולא להיות משוכנע שזה סוף העולם. האמת היא כנראה באמצע. אני בטוח שיהיו מחר תגובות רבות על דבריך. בתקווה שתרגיש טוב ואז תראה את הדברים גם אחרת. ביי הידש

הי דני קודם כל אתה לא צריך להיתנצל ואנו יודעים שאינך מדבר מתוך רוע אלה מתוך כאב שמוכר לרבים פה מאיתנו. אני לא חושבת שיש דרך היתמודדות שהיא יעילה יותר על האחרת. כל אחד מוצא לו את הטריקים שעובדים ואת הנחמה בדברים המסוימים שיכולים אולי לא להועיל לאחר. נראה כי אתה בחרת בדרך ההיתעסקות. כשטוב לך אתה משווה וחושב על השיפור ואולי זה מה שמחזיק אותך . אחרים אולי יעדיפו לנסות לאפסן את זה בבויידם הכי מרוחק. כולנו היינו רוצים להתעורר בלי זה אבל עצם זה שאתה מקבל שזה חלק ממך זה צעד ענק. הישלמת עם המצב וכרגע אתה עסוק בלהיות מרוצה מהשיפור כשזה מופיע ואולי פחות מרוצה מהירידות שישנן. כדורים ופסיכאטר הם אינם סמל לחולשה. להיפך, אתה חזק כי אתה בחרת להיתמודד עם מה שיש לך ואתה לא מוותר וזה מה שצריך להוביל אותך הלאה.

כל מילה שכתבת אני מסכימה איתך. כל מה שכתבת עובר לי בראש תמיד, תמיד. והצלחת לכתוב את זה נהדר. אני כמוך גם סובלת מחרדה ובנוסף לכך מאגורפוביה.האגרופוביה היא אכזרית ביותר.אני מפחדת אפילו ללכת לבריכה או חס וחלילה לים.עם שטח פתוח במיוחד בא לי למות ולא לחיות יותר , העיקר לא לסבול.וזה אכזרי כי זוכרים איך היינו קודם.כמה שאהבתי ים.וזו רק דוגמא אחת זה משפיע בהרבה אספקטים של החיים.לפעמים נמאס לי להתבכיין.אבל זה הפורום זה המקום. אני בהרבה מובנים מתה. אני הולכת ברחוב ומרגישה הרבה פעמים שנשארתי גוף ושאני לא יודעת איך אני בכלל חיה ומתי יהיה הסוף? איך הכל השתנה.איך הכל נראה לי מבחוץ.איך הפכתי לגוף מנותק מן הסביבה. כמו צל שהולך לו.וזה מה שקורה לי בדרך כלל. לאן נעלם העבר?בבת אחת.איך אחרים לא סובלים? דני זה קשה,אני יודעת.אני איתך בעניין.ויש לי ילד קטן בן 10 חודשים,שלוקח מהחיים כל מה שהוא רק יכול.ואני האמא שחייבת את זה בשבילו.אני מפחדת בעתיד כשהוא יגדל יותר, איך אני אתפקד.איך אצא לעבודה? וכו' וכו'וכ'ו.יש לי כל כך הרבה פחדים.כל כך, כלכך.ורק קלף אחד מנצח (אני מקוה).משפחה קטנה ואוהבת. תמצא גם אתה את מה שכן גורם לך בכל זאת להרגיש טוב. כי חייב להיות .בטוח. אני פה תמיד בשבילך.בקושי בדמעות, ובשמחה גם.אם תרצה כמובן, אשמח לשוחח איתך. ודרך אגב אתה צודק לגבי מה שאתה אומר, איך אפשר להיות אופטימיים. אם המחלה הזאת הורסת את החיים.אתה צודק, אבל... בכל זאת כל עוד השמש זורחת ומאירה עלינו את אור החיים.בתוך כל הגיהנום הזה שאנחנו חווים , חייבת להיות קצת שמחה ואושר.

שרונה היקרה את מקסימה ואני שולחת לך המון חיבוקים. ריגשת אותי מאוד והצלחת בד בבד לעודד אותי אין מילים..........

היי לכם:) במקרה מצאתי את הפורום החביב הזה בעקבות שינוי שניסיתי לעשות בטיפול תרופתי, אבל לא זו הנקודה גם אני סובל כ13 שנה מחרדות ואגורפוביה וחוויתי בחיי תקופות קשטת ביותר של הסתגרות ויאוש וגם בימים אלה אני מתמודד מול קשיים רבים כמו חוסר בתעסוקה ועוד ועוד אבללללללללללל!!! למרות כל הנ"ל בכל זאת היו לי השגים והצלחות ונצחונות קטים וגדולים במשך השנים האלה ולמדתי המון על עצמי ועל החיים ועל התמודדות ועל איך לנסות לחיות כאן ועכשיו ולא מחר או אתמול והכי חשוב וזה לכולנו, ניצחתי את החרדה פעמים רבות ואנצח שוב וכך גם אתם . אולי אנחנו צריכים לארגן מפגש אגרופוביה בשדה פתוח . במחשבה שניה אף אחד לא יבוא ... קצת הומור לא הרג אף אחד רק בריאות וזה יופי של פורום