בוקר טוב

היי מתוקה יום חדש לא יודעת איך להחלץ מהמצב הזה, אני מסתובבת עם תחושות של דיכאון ומועקה קשים , החולשה במיוחד הורגת אותי , כולם הלכו לבית הספר ולעבודה ואני לבדי עם התחושות המעיקות הללו , הורדתי את הכדור כבר לפני שלושה ימים , ועדיין אני מתעוררת באמצע הלילה עם תחושות של חרדה קשה ופחד , לא יודעת איך הסתבכתי במצב הזה ולא יודעת האם הסרוקסט עולל לי את זה או שמשהו פשוט פרץ , בכל אופן עכשיו להתחיל סרט חדש עם תרופה חדשה זה מאד מדכא , השמיים נראים לי אפורים , ואני כל הזמן רוצה לבכות , ממש לא יודעת מה לעשות. ניסיתי שוב לשלוח לך לאי מייל שלך את הטלפון שלי אבל כנראה משהו משתבש שוב ולא קיבלת אותו , האם אי פעם אני אחלץ ממעגל הקסמים הזה ויגיע לאיזון? הרופא אמר לי לקחת לוריוון להקלה , אבל אני לא מרגישה שום הקלה , אולי טיפה פחות אישקט , אבל עייפות וחולשה גדולים , אני כל כך מיואשת . ביי יונית

יונית היקרה, אני קוראת את מה שאת רושמת וממש נזכרת בכל מה שעבר עליי. תחושת מועקה,כל הגוף בפחד,רעידות,דיכאון שמאיים לפרוץ.הייתי הולכת לישון ועד שהייתי נרדמת הייתי חושבת על כך שעוד 3 שעות אני אתעורר מהחרדה,כשמשהו תקוע לי בלב.ואכן הייתי מתעוררת באמצע הלילה בהרגשה נוראית של פחד,בחילות,חולשה,והייאוש גבר. דמיינתי איך חיי מתמוטטים,ואיך מאשפזים אותי.דמיינתי איך אנשים מרחמים עליי,ואיך הוריי סובלים.חשבתי שאני אאבד את השפיות מהר מאוד.אני לא אשכח שיום אחד אמרתי לחבר שלי "בחיים אני לא אחזור לחיים נורמאליים ואני לא אחייך שוב".כי לא חשבתי שזה יעבור.גם אם זה היה עובר לשעה,שוב זה היה חוזר.זה ארב לי כל הזמן.הפסקתי לנהוג.עברתי למוניות כי לא יכלתי כבר לנהוג.(לא הייתי מסכנת אף אחד על הכביש וזה חשוב שתדעו !!!).גם לאכול כבר לא יכלתי.והפחד מלהרזות התווסף למצבי. מצאתי את עצמי חושבת על החרדה כל היום,מחפשת מידע בנושא,מנסה להאחז בכל שביב של תקווה.היה לי הרבה מה להפסיד.הייתי סטודנטית מעולה והייתה לי עבודה מצויינת.היה לי חבר מדהים ומשפחה מדהימה. השינוי: אחרי שבועיים של גיהנום הלכתי לפסיכיאטר.הוא נתן לי שילוב של שני דברים.כדור הרגעה alprazolm ולוסטראל.התחלתי לקחת לוסטרל כל יום חצי כדור.כלומר 25 מ"ל.ובנוסף 3 פעמים חצי כדור של alprazola. אחרי שבוע(מהר..) ירדתי לפעם ביום alprazolam.אחרי עוד שבוע הפסקתי את הalprazolam באופן סופי כי כבר התחלתי להתאושש.לפעמים צריך כדור הרגעה עלמנת לשבור את מעגל החרדה.כי הוא מערבולת. לאט לאט כוחותיי שבו אליי.חזרתי לנהוג ולאכול.התחלתי להתאושש.כל יום הפך לאתגר. בכלל שיניתי את כל התפיסה שלי.למדתי להתמודד ולחיות בצל החרדה.כשצריך-חיים איתה.צריך "לקבל" אותה.אם היא פורצת צריך להמשיך בחיים ולא לתת לה להשתלט עלינו שוב.ממשיכים לתפקד עם הכאב.וכשלא מתייחסים הוא נעלם.לא צריך להגדיר-"עכשיו החרדה חזרה,עכשיו היא עברה",כי זה מאוד מבלבל.לפעמים פשוט לא מרגישים טוב וחושבים שזאת חרדה למרות שזה אולי בכלל משהו רפואי.ואז מהפחד יוצרים חרדה ונופלים למערבולת.אם אתם לא מרגישים טוב,קחו נשימה ארוכה,תגידו לעצמכם-זה יעבור.מותר לי כמה ימים להרגיש לא טוב.כי הייתם בסרט הזה ויש לו סוף טוב.יכול להיות חרדה,יכול להיות וירוס,לא משנה זה עובר.תלמדו להתמודד עם החרדה.אל תהפכו אותה למרכז חייכם כי זה לא שווה את זה.אם כואב לי אני מנסה לתפקד עם הכאב.ואז זה עובר.ואז זה כבר לא מפחיד כמו שזה נראה. הכי חשוב תחשבו: מה עדיף-שיהיו דפיקות לב חזקות כי יש בעיה בלב או כי זה התקף חרדה? שנרגיש כאב ראש מחרדה או מבעיה רפואית בראש? שנרעד מחרדה או מבעיה רפואית בגוף? שיהיו לנו בעיות רפואיות אמיתיות או בעיות מדומות שזאת החרדה??? נכון שפתאום זה לא מפחיד כלכך???? ותחשבו על זה, אוהבת, אור

היי מתוקה המון תודה על העידוד בשעותי הקשות , אני כל כך מבינה אותך אבל עדיין ממשיכה להיות מיואשת , לא נראה לי שיש לי תרופה מתאימה לי , הימים בקושי עוברים , הבית לא מתפקד , יש לי מזל שיש לי בעל כל כך תומך , משתדל לחזור בשעות מוקדמות מן העבודה ,ולהיות עם הילדות , לפחות שירגישו שאבא איתם , הוא לקח חופש בפורים מן העבודה והוא יהיה איתם , ייקח אותם לפורימון ולעוד דברים , והלוואי ובעוד תקופה אני אתאושש ואוכל להיות האמא הטובה והמקסימה שהייתי פעם , מדהים כמה הדברים יכולים להשתנות ואיך אף אחד לא יודע מה יקרה לו ומה צפוי לו בחייו , יש לי גם אחים מאד מצליחים , ולאף אחד מהם אין חרדות , אני , שהייתי ספורטאית מצטיינת , אמא נהדרת , סטודנטית למופת , פתאום הכל קרס עלי , בחודש אחד התדרדרתי למצב שאני מאחלת רק לסאדאם חוסיין , אני מנסה לראות את האור באפלה , אבל באמת המצב כל כך קשה שחשבתי אפילו ללכת לאישפוז , מרב ייאוש. נקווה לטוב תמישיכי לעודד אותי אני יודעת שדרושה לי עוד המון סבלנות ביי יונית

אור המקסימה אני מיזדהה מאוד עם מה שרשמת ובעצם you said it all אצלי קצת קשה לדעת אם הכאב הוא באמת על רקע נפשי או שזה באמת משהו פיזי כתוצאה מהלופוס או שהאחד גורם לאחר אבל גם אני לומדת לאט לאט להכיר את הסימפטומים ולעשות את ההבחנות הדקות. אור , רציתי להגיד לך שאת מקסימה, אנושית ואכפתית. תודה על הכל, אריאל

יונית היקרה התקשרתי אלייך לפני זמן קצר אך לא ענית לי אז אני מקווה שאת בסדר. כל התחלה היא קשה ויתכן שיחד עם ההרגשה אצלך יש גם את הפחד מאותו טיפול חדש ואת כל החששות הנלווים וזה אולי מה שמעצים את רגשותייך. יונית, אני זוכרת שכשעברתי לרמרון היו רגעים שחשבתי שאין טעם להתחיל טיפול חדש ושאין לי שוב כוחות להיתמודד עם כל הכרוח בכך אבל תראי אותי היום - דווקא הטיפול החדש ( רמרון) הוא זה שהציל אותי. לצערנו אין ערבויות בפסיכאטריה וברפואה בכלל והכל נעשה בדרך ניסוי ותהיה. הניסוי הראשון שלך נכשל אבל הבא יהיה הרבה יותר טוב. העייפות והחולשה נובעים מהצורך שלך להילחם בדיכאון ובחרדות ולכן ברגע שימצא הכדור המתאים המלחמות ההן תוסרנה ותוכלי לפנות את האנרגיות לכיוונים אחרים. יוניתי, את אחת שלא מוותרת ועל אף התקופה הקשה את מתפקדת. נסי להיות כמה שפחות לבד או עם עודף זמן פנוי לחשוב מחשבות שליליות. לעיתים עיסוק, אפילו אם לא בא לעשותו יכול להועיל ואף לעשות מעבר לכך. את חייבת להאמין שיהיה טוב ושהשמיים שקודרים עכשיו יתבהרו במהרה. אני פה תמיד.....

היי לכולם למרות התחושות הנוראיות שמלוות אותי כבר הרבה זמן , אני לא אתן לעצמי להשבר , אני יודעת שזה מצב זמני וזה יחלוף , אני פשוט מדברת לעצמי כל היום ויודעת שבעוד תקופה מסויימת אני יעמוד שוב על שתי רגלי ואתחיל את החיים מחדש , כמו תינוק שלומד ללכת , כך גם אני אתחיל ללמוד לעשות הכל מחדש , כנראה שאנשים צריכים לעבור דברים לא קלים בחיים , כדי להבין אח"כ כמה החיים יפים וחשובים , כרגע אני מכניסה לעצמי אופטימיות בכוח , כי אני לא רוצה לשקוע יותר ויותר , אין לי ברירה , לאור , לאריאל לשגב , כולכם נהדרות , אני מתעודדת לשמוע שהצלכתן לצאת מהבור הזה , והיום אתן חיות נהדר , לומדות עובדות ומתפקדות , הלוואי ובעוד חודש אני אשמע ואדבר אחרת , בכל אופן , תודה תודה על העידוד וההקשבה , אין כמוכן. ביי לילה טוב יונית