לאריאל וחברים

אריאלו'ש, מה קורה איתך?איך את מרגישה? לפעמים בא לי להתקשר אלייך ולדבר איתך(במיוחד כשאת מרגישה פחות טוב כי אני יודעת מה זה-הייתי שם ורק מי שהיה שם מבין מה מרגישים) אבל את יודעת זה מפחיד להיחשף.. אני לא סיפרתי לאף אחת מחברותיי או מכריי שאני הייתי אי פעם אצל פסיכיאטר ושאני לוקחת תרופה.אומנם אני לוקחת תרופה במינון מאוד נמוך ואני הולכת לפסיכיאטר פעם בחודשיים בערך (אם צריך) אבל בכל זאת... רק ההורים שלי וחבר שלי יודעים. מעניין אם גם אצלכם זה ככה.(הסודיות הזאת). עדיין יש לי את הבושה(פסיכיאטר,כדורים,נשמע לי יותר מדי). לפעמים אני אומרת לעצמי-אם רק הייתי נתקלת בעוד בן אדם בגילי שלוקח תרופה ועבר מה שעברתי(ואני מתכוונת למישהו שאני מכירה) זה מוזר אבל הייתי חשה מעין הקלה.(חס וחלילה לא בגלל שהוא גם עבר סיוט) אלא הייתי מרגישה פחות לבד ופחות בושה.הייתי מרגישה שהבעיה שלי קוראת לעוד אנשים ולא הייתי חושבת על כל בן אדם שאני מכירה "מעניין אם גם הוא עבר פעם התקף וכו' אני מקווה שהבנתם את מה שניסיתי להגיד. מה דעתכם??

אור היקרה אני בסדר. דווקא מבחינה נפשית היום היה שיפור מסוים אם כי קטן אבל מבחינה פיזית פחות טוב. הפרקים הורגים אותי ואתמול הייתה לנו מסיבה בלימודים והייתי בשמש- מה שאסור לי אז עכשיו אני משלמת את המחיר. מקווה שיהיה יותר טוב. הצורך לכחכך בגרון עדיין קיים ואני עדיין נורא מחפשת שמישהו פה בפורום יגיד לי שהתופעה הזו מוכרת ושהוא יודעת על מה אני מדברת. אני לא יודעת אם זה ביטוי של חרדה, מחשבה אובססיבית אולי זה לא זה ולא זה ואם היה לי קצה כיוון זה היה מקל עלי. בכול אופן, אני נלחמת בצורך המעצבן הזה ומנסה לאפסן אותו אי שם הרחק ממחשבותיי. אני מאוד מיזדהה אם מה שרשמת כי כולנו מחפשים את " המפלגה " שלנו. כולנו תמיד מוצאים מקום ושפה משותפת עם אנשים שעברו את אותם חוויות כמו שלנו וזה טיבעי לחלויטין. אני סיפרתי לחברותיי על הפגישות השבועיות שלי עם הפסיכאטרית ועל לקיחת הכדורים אבל רק למספר מצוצמם של חברות. אני לא חשה בושה בעקבות כך אבל זאת משום שאני יודעת שאותה קבוצת בנות לא תישפוט אותי. ישנם מקומות שם לא אספר לאף אחד.....

יש לי 3 חברות טובות שיודעות על הטיפול וגם אחיותי ואימי. לאבא שלילא סיפרתי כי הוא טיפוס מאוד לחוץ... אני לא חושבת שזה בדיוק כמו מחלה רגילה כי יש בעיה של סטיגמות, אהל מצד שני, אני בוחרת את חברי כך שהם יהיו אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם בכל. אני לא חושבת שזו בושה או משהו נוראי בכלל. אבל אולי זה בגלל שאני לומדת פסיכולוגיה וכל הזמן אני בתוך החומר הזה על הפרעות ופתולוגיות