היי אריאל

לא נעלמתי.המקלדת שלי לא עבדה כמה ימים. בכל אופן רציתי לדעת מה שלומך? עקבתי קצת אחרי ההודעות שהשאירו פה אנשים וגם שלך.אני קוראת אבל לא ממש רואה אנשים שהם בדיוק במצבי. כל בן אדם חווה דברים אחרת. גם אלה שסובלים מחרדה. אני היום על הפנים .כהרגלי יצאתי לי לפארק עם התינוק, להיפגש עם חברה והתינוק שלה. היה חמים אחר כך התחיל קצת להאפיר ואני התחלתי להרגיש רע.פתאם הרגשתי תחושה של כמו ירידה בלחץ דם.פתאומית. כל הקולות נשמעו לי במעומעם.וכתוצאה מכל זה גם הפחד החל לחלחל.לרגע חשבתי שאני אתחיל לעשות בושות ואני אשכב על הספסל.כי זה אשכרה היה פיזי לגמרי. ממש חולשה.אין שום סיבות לכך אני יודעת. חוץ ממה שאני לא יודעת, או שהרפואה לא מצליחה לדעת.לדעתי יום אחד יגלו שכולנו נורמלים. ואין מחלה כזאת חרדה בכלל.אלא איזשהי מחלה פיזית בלבד! שיבוש באיזשהי מערכת. הרגשתי כל כך מותשת עייפה. כמובן שחברתי לא שמה לב לכלום.(טוב לפחות שאני מצליחה להסתיר).במקום לא הייתי מסוגלת לשבת.רציתי פשוט לקום ולהמשיך לטייל.אנחנו החלטנו משום מה שמעונן מידי והלכנו כל אחת לכיוון הבית. עשיתי עוד כמה סיבובים ליד הבית, עד שהקנטצ'יק נרדם.(תירוץ בשביל לחזור הבייתה). זהו עכשיו אני בבית מרגישה עייפה נפשית בעיקר.אני יודעת שמחר יבוא יום חדש ואני לא אוותר ואמשיך לצאת. לפחות לנסות. אני אפילו משלה את עצמי שאולי זה בגלל הרבע כדור פאסקט שלקחתי. טיפשי כמובן. הלכתי לי בגינה שקרובה ממש ליד הבית. וחשבתי לעצמי. החיים כל כך קשים.שום דבר כבר לא כמו שהיה. כאילו חטפתי פטיש בראש והתעוררתי לאיזשהו סיוט.ובבת אחת נעלמה כל הילדות, כל האנשים .הכל נעלם.איפה אני חיה בכלל? ומה קורה ? כן אני מקצינה את כל העניין.ופתאם חשבתי לעצמי.די נמאס לי.אין לי כוח.אם אין לי את מה שהיה לי וכל כך קשה לי. אני מעדיפה פשוט להיכנע,לוותר על הכל. כל הריצות, הבית, המשכנתא.התמימות שנעלמה. תמימות שהייתה כל כך יפה ומתוקה. עד לפני כמה שנים.אפילו כשהיה לי דיכאון. עדיין הייתי תמימה.וזה מקסים.אני פשוט רוצה להיכנס לתוך המיטה ולשכב בה.וזהו. יש לי אי שקט תמידי, כאילו שאני בלחץ ממשהו.זה מגוחך עד אימה. אבל למה אני מבלבלת לך את המוח יותר מידי.אולי פשוט כואב לי יותר מידי שהפכתי להיות במצב של אי שקט כשאני בחוץ.גם כשהחרדה נמוכה. האי שקט.המחשבות.די, הכל היה נורמלי פעם. למי יש כוח לזה?

היי שרונה, אין לך מושג כמה שאני מבינה אותך. אני למשל מרגישה טוב אבל אתמול הייתי בסופר ופתאום הרגשתי כאילו שאני עומדת להתעלף.פתאום כאילו יש בעיה בראייה ומאין חוסר שיווי משקל,מאין ירידת לחץ דם או משהו כזה.אבל אני מופתעת מהשינוי שחל בי.כי במקום להיכנס לחרדה ממה שקרה ואז לפתוח שוב בשבוע של סבל,אמרתי לעצמי-זה בטח משהו רפואי וזה יעבור.באמת אחרי רבע שעה זה עבר. את רואה-יכלתי ליפול שוב למעגל של החרדה ובמקום זה איכשהו יצאתי מזה. פשוט צריך להתמוד אין ברירה..יהיה בסדר.. אור.

זה בדיוק מה שקרה לי,אבל זה ממש מפחיד.גם לי משום מה זה גם קורה בסופרים , קניונים וכו'.אני אפילו חושבת שלפעמים לאנשים "נורמליים".אפילו בעלי שאין לו שום אגרופוביה, שום חרדה וכו'. גם הוא אחרי שהוא הרבה מסתובב במקומות כאלה סגורים. או באיזה כלבו,גם הוא אומר. מסתובב לי הראש.ואז אני שואלת אותו.אתה רוצה שנלך? ואין לו שום תופעות של חרדה.אבל לגבי מה שאת כותבת טשטוש בראייה, חוסר שיווי משקל. זה ממש מדהים.תארת בדיוק מה שקורה לי.אבל אני גם ככה פחדנית.אז כשקורה לי דבר כזה .אני בטוחה שאני אתעלף או משהו כזה. אז זה מה שמאפיין חרדה? וזה לא קורה רק לי??? גם בי חל שינוי אני פחות נכנסת להיסטריה ובורחת.אלא יותר מעדיפה להישאר קצת ולהתמודד. לפעמים זה הולך ולפעמים לא.

שרונה היקרה קודם כל את כלל לא מבלבלת לי את המוח ובטח שאינך מגזימה עם תיאורייך משום שאלה הם התחושות שלך ואני מבינה אותך לחלויטן. שרונה, בקולך ישנו הרבה עצב אך גם מסרים של תקווה- " אני אמשיך לצאת, מחר יום חדש..." ואת צריכה להיאחז באותם המילים. את בחורה מאוד חזקה ואת תצאי מזה. ישנם ירידות ושיפור ותמיד אחרי השיפור צריך לשאוף לשיפור גדול יותר ולשאוב ממנו כוחות להיתמודדות הלאה. מזג האוויר בוודאי שלא מוסיף למצב רוח שלנו וגם לא מה שקורה מסביב אך אנו חזקים ונשרוד זאת. אני מבינה את הרצון שלך להעלם ולא להיאבק כי כבר הייתי שם ולעיתים אני עדיין שם אך העובדה היא כי את כן נאבקת ולא מוותרת בקלות וזה מה שהופך אותך למנצחת גם אם יש הפסדים קטנים בדרך. אני אישית מאמינה כי יש דבר כזה הנקרא חרדה והצורך לשייך את הסימפטומים למשהו פיזי הוא חלק מתהליך הכחשה משהו או פשוט כי יותר קל לנו להיתמודד עם משהו גופני- הרי זה יותר מוכר ויש תרופה לרוב. החרדה יכולה ללבוש צורות שונות ולחקות תסמינים פיזיים ידועים אך יש לך יתרון בכך שאת יודעת שזו חרדה והפחד מהסימפטומים יתמעט עם הזמן. שרונה, היום היה לך יום לא כל כך מוצלח ומחר יהיה יותר טוב. לי היה אתמול ובכלל השבוע ימים נוראיים והיום היה שיפור גדול. אז תני חיוך - אני רואה אותך מחייכת ומחר נקום כולנו ליום חדש תרגישי טוב, אריאל

יש המשך לסיפור. אחר כך יצאתי והרגשתי הרבה יותר טוב.זכרתי את העצה של המטפל בחרדה.שאמר לי ללכת דווקא בדרכים שאני יותר מפחדת מהם.לא בהגזמה פראית , אבל כן להתמודד ע"י הליכה למשל לאותם כבישים שמפחידים אותי וכו'. אם מישהו לפני שלוש שנים אפילו שנתיים היה אומר לי שאני אפחד מכבישים,שהם לא ממש כבישים מהירים.הייתי צוחקת עד עמקי נשמתי.ובעיקר לא מבינה ,כמו שאני לא מבינה עד היום.כאילו עברתי איזה טראומה חזקה שגרמה לי לפחד מכל דבר ברחוב.(מה שבעצם לא ממש רחוק מן האמת).בכל אופן אחר כך יצאתי והרגשתי הרבה יותר טוב.לא במצב של פאניקה. אבל במצב דרוך תמיד.אריאלוש אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב.ואני בטוחה שאת תמשיכי להרגיש יותר טוב.ותתמודדי עם כל דבר בצורה נהדרת. יום ראשון אני עוברת דירה, לדירה שלנו הללויה!!! הרבה עבודה.אולי בדירה שלנו אני אמצא קצת מרגוע לנפשי המיוסרת (אוי זה היה משפט נורא טראגי לא?) אבל לפחות עם משפחתי הקטנה.טוב גם זה משהו.תתפלאי אבל אני מידי פעם נדבקת באופטימיות שלך. חייבים.