שוב אני נופלת!

עם החרדה יכלתי עוד איכשהו להתמודד בעזרת האופטימיות הנצחית שלי. אבל הנה אני נופלת לדיכאון.לא צפיתי .באו רגעים של דכדוך שהתאפיינו פשוט ע"י עייפות. אבל הנה הדבר האמיתי. הדיכאון.עם זה אני לא יכולה להתמודד.ולא רוצה שום פסיכאטר.אני שונאת תרופות, לא מסוגלת להסתדר איתם. אני ממשיכה לקחת כדור של רבע פאקסט. אין לי מושג מה לעשות בנידון.אני מקווה שזה לא משהו מהתרופה.אני עוברת דירה עכשיו, לדירה משלנו. וזה זמן לשמוח.אבל יש לי הבוקר לעשות סידורים בעייריה עם בעלת הדירה.ואני פשוט אפטית לחלוטין לכך.לא אכפת לי לא חשבונות ולא שום דבר אחר.אני כל כך עייפה מלקום בלילה לתינוק שלי.הבעל שלי קם מוקדם.וזאת תקופה שהוא מתעורר בלילה. וזה קשה, כל כך תובעני.לפעמים בא לי לישון 17 שעות. אבל אני יודעת שאני בצרות עכשיו.כי אם התגברות הדיכאון, אני לא מסוגלת להתמודד עם החרדה. היא גם גברה. כי כשאני יוצאת החוצה, אין לי שום רצון להתמודד עם כלום. פשוט לנוח. ומבחינתי זאת נסיגה אחורה.גם בהתמודדות עם החרדה. כל כך בא לי לבכות, ולבכות, ולבכות. איפה אפשר לעשות את זה לעזאזל. פשוט לילל , ולילל.והכי מצחיק שאין סיבה בכלל. החיים טובים. הבעל נהדר, התינוק מקסים.משפחה תומכת ואוהבת.אבל אני כל כך עייפה. התינוק שלי צוחק ואין לי כח לצחוק איתו.אז אני נאלצת קצת להעמיד פנים. אבל אין לי כוח לכלום.החיים כל כך קשים לאנשים שהם חלשים כמוני.לפעמים נדמה לי שהגוף שלי לא יחזיק מעמד, ואני פשוט אמות. ולא יהיה מחר.כי אי אפשר להחזיק מעמד בכל כך הרבה טלטלות רגשיות.והכי מוזר שבאמת אין סיבה אמיתית לכך. אולי זה מצב רוח חולף, אבל כל כך כואב לי מבפנים.הייתי בדיכאון הזה כבר לפני 4 וחצי שנים. אבל אז כמובן זה היה יותר קשה, אבל עכשיו יש לי את הסיפור של החרדה.ותינוק לדאוג לו.מטלות היום לא קשות לי בכלל.אבל הלב המדוכא והמכווץ הוא שקשה לי.אני מקווה שתוכלו לכתוב לי ,ואולי אפילו לעודד אותי.אני אשמח.אין לי שום חשק ללכת לאף מקום, ממש אף מקום.רק לישון איזה 17 שעות. זה נראה כמו איזה חלום רחוק , רחוק, רחוק. אולי זה יכול להיות תופעת לוואי של הפאקסט?

היי חמודה שלי היום נראה לי שאני מחליפה את אריאל , אני חייבת להגיד לך שגם אני עוברת תקופה מאד מאד קשה , נעזרת בכולם , בבעל , בהורים שלי , בשכנים בחברים , לא מתביישת לקבל עזרה לא מתביישת להודות בחוסר האונים ובחולשה האיומה , אין ברירה מוכרחים גם לדעת ליפול , כי אחרי הנפילה תבוא שוב העלייה ,(כמו שאריאל תמיד אומרת) , את נשמעת לי בחורה שאוהבת את החיים , בחורה עם הרבה כוחות , ואם את סובלת את מה שאת סובלת , סימן שיש לך כוח ואת גיבורה , אבל , אני לא מבינה למה את מתנגדת לקחת כדורים , ולמה את לא נעזרת בכדורי הרגעה לעת עתה , זה ייתן לך כוח להעביר את הימים הקשים , זה ייתן לך כוח להיות עם התינוק שלך , אל תפחדי , ואל תתביישי , הפחד מכדורים רק ידרדר את מצבך , קבלי את הד=בעייה שלך , תנסי גם טיפול פסיכולוגי , (אולי דרך הקופה) , בסוף הכל יהיה בסדר , תאמיני לי , ותאמיני לכולם , כולנו היינו בסרט הזה , כולנו סובלים , אבל את הסבל שלך ניתן אולי לקצר , אל תהיי נגד תרופות , המילה פסיכיאטר מרתיעה אולי הרבה אנשים , אבל אם האנשים הללו יתקלו בבעיה הזו הם בטוח יבקשו עזרה , כי זה החיים , יום נופלים ויום קמים , אני כך כבר 6 שנים , ואני יכולה להגיד לך , שאני מודה לאלוהים שהמציעו את התרופות הללו , כי בלעדיהן הסבל היה מתמשך ומתמשך , אם היית חלילה סובלת ממחלה אחרת לא היית חושבת פעמיים , האם לקבל טיפול תרופתי אלא מייד לוקחת אותו , למה בקשר לחרדות ודיכאונות זה סיפור אחר? בכל אופן את תהיי בסדר אני מאמינה בך , אחרי כל ירידה ישנה עלייה תהיי בקשר עם הפסיכיאטר שלך ותתיעצי איתו אני עכשיו בבית תהיי בקשר יונית

קודם כל מה שאת מרגישה זה לא בגלל הפאקסט. כמות של רבע כדור כמעט ולא משמעותית בכלל. זו כמות שלא יכולה לעזור לך בהתמודדות עם חרדה ודכאון וגם לא יכולה לגרום לתופעות לואי. דעתי כדעתה של יונית. כדור מתאים ובמינון נכון יכול לעזור לך. להוציא אותך מכל הסבל הזה. איכות החיים שלך תשתפר, החיים יראו שונים לגמרי ואת תוכלי לפרוח מחדש. האם הכאב הזה כדאי? מדוע את חוששת מתרופות? את מזכירה לי את עצמי לפני למעלה משנתיים. הייתי על הפנים שנה שלמה וסרבתי לשמוע על טיפול פסיכיאטרי, הסטיגמות, הפחדים, הבטחון המלא שאצא מזה איכשהו והכל יעבור מעצמו......גם אני שונאת תרופות, אפילו אקאמול, אז מה? ולחיות ככה יותר טוב? אלפי אנשים נעזרים בתרופות, אלפי אנשים חזרו לתפקוד רגיל, לשמחת חיים והלב לא מכווץ יותר... בן כמה התינוק שלך? אני יודעת כמה קשה לא לישון לילות תמימים, אבל גם זה עובר, מנסיון....

שרונה היקרה מי כמונו יודע שלעיתים אחרי שיש לנו עליות באות ירידות ממש לא רצויות והם כואבות כי הם הורסות את כל מה שהתאצמנו לו והוא השיפור אך הם לא יהרסו אותך שרונה. הירידה שאת חווה עכשיו רק תחשל אותך ותגרום לעליה הבאה להיות גדולה ומשמעותית יותר. לצערנו, התקפי חרדה ודיכאון הם לעיתים נגזרת אחת ולכן יתכן שבגךך הדיכאון התקפי החרדה היתעצמו ולהיפך אך כשיהיה רגיעה במצב אז הכל יחלש... שרונה היקרה, כבר היו לך נצחונות ומה שאת חווה עכשיו הוא רק מכשול בדרך על " הגרנד פינל".את יכולה לבכות בכל מקום מבלי להיתבייש ואף רצוי שתוציאי את רגשותייך החוצה. לעיתים אנו לא צריכים סיבה מיוחדת לדיכאון וזה פשוט מגיע בלי סיבה נראת לעיין. לא כדאי גם שנתעסק בגורמים לדיכאון אלה באיך אנחנו מעלימים אותו. שרונה היקרה, את לא לבד פה ואנחנו לא ניתן לך לחזור למה שהיה לפני 4 שנים. יחד נעשה את כל הדרך לעליה שוב- אני מבטיחה לך! ואת יכולה לדבר איתי תמיד מתי שאת רוצה תרגישי טוב, אריאל

היי שרונה, קודם כל קצת יותר אופטימיות - התגברת על החרדה ואין שום סיבה שלא תוכלי להתגבר גם על הדיכאון, יש לך סביבה תומכת - תשתמשי בה ועם כח רצון תוכלי להתגבר גם על זה, פשוט מאוד אין שום סיבה בעולם שלא תוכלי, אני מזדהה עם מה שאת עוברת : גם אני אדם מלא חיים ונהנה ממה שיש חיים להציע, אני אופטימי ושמח בחלקי ובמשך השנים הרגשתי שמצבי רק הולך ומשתפר עד שנפלתי קורבן לחרדה שגם הכניסה אותי לדכאון כי היה לי קשה לראות את עצמי במצב כזה במיוחד ללא שום סיבה (גלויה לפחות), לא יכולתי לישון, לצאת מהבית, לא היה לי תיאבון ואפילו לא יכולתי לקרוא, כשניסיתי בכוח לראות טלויזיה הייתי רואה מבלי להבין אפילו מה הולך שם, הרגשתי ממש כמו זומבי וירדה לי כל המוטיבציה, רק רציתי לשכב במיטה כל היום (לצערי גם להירדם לא הייתי מצליח בגלל החרדות) ולא היה לי כוח להתמודד עם כלום, נפגע לי כל הסמסטר באוניברסיטה, היו לי צרות במקום העבודה ואפילו זה לא הזיז לי כי פשוט הרגשתי שאין לאן לרדת יותר...אבל האבסורד הוא שזה דווקא מה שנתן לי את הכוח לבסוף (כמובן בראייה לאחור) - התחלתי לעשות דברים ממש פשוטים, ממש כמו רובוט, בלי רגש ובלי רצון אבל עשיתי : פתרתי תשבצים של ילדים, נצמדתי לטלויזיה, התחלתי קצת ללכת באויר הצח, כל מה שאנשים אמרו לי לעשות ולא הבנתי מה זה יעזור לי בכלל, אבל עם הזמן (ולא יודע בדיוק מתי) זה פשוט חלף לו - זה חולף כמו שזה בא. וזה ח ו ל ף! עם קצת כוח רצון ותמיכה של אנשים מסביב אני בטוח במאה אחוז שתעברי את זה, את לא הראשונה והיחידה בעולם במצב הזה, הרבה אנשים מתמודדים איתו וכולנו עוברים אותו בדרך זו או אחרת , את אופטימית כפי שציינת אז תתחילי לחשוב ככה זה לא עולה כסף! בהצלחה!

ניר אתה מה זה חמוד ומה זה אופטימי , כל הכבוד לך , אתה ואריאל כדורי ההרגעה של הפורום , היא מלאת חמלה ואהבה לכולם , ואתה מצחיק , מלא אופטימיות וישיר , כן ירבו כמוך.... אני מרגישה קצת יותר טוב , הימים מלאים עליות וירידות , יש לי עדיין תחושות לא נעימות , קצת חוסר תיאבון , וגם אי שקט גופני שמשגע אותי , אבל אני קצת יותר אופטימית , וכבר מתכננת לצאת לרכיבה מחר , לפחות לנסות ולראות אם לא אקרוס ברכיבה , כמו שאמרת , קשה מאד לחזור לשיגרה הרגילה , וקשה מאד לחזור לחיים לרגילים של כל האנשים בחוץ. אבל , באמת גיליתי פה אנשים מקסימים , רופא משגע (הלוואי והוא היה הרופא שלי) , גיליתי מחדש את המשפחה שלי , הורים שכל כך תומכים ואוהבים , בעל נפלא וכמובן , אולי אני יתחיל לגלות את עצמי מחדש (ואולי לא). אני יודעת שהחרדות עדיין מדברות מגרוני , אבל אני לפחות מודה בפה מלא בבעיה שלי ואולי זו הדרך להחלמה. ניר , ספר לי קצת על עצמך , כף לשמוע אותך. ולך שרונה , אין לך ברירה אלא להיות אופטימית , כי תמיד בקצה המנהרה ישנו אור (אלא אם כן המנהרה סתומה) ביי שנרגיש טוב כולנו יונית