יונית ואריאל

אריאל האמת היא שאני לא חזקה.משום מה כשאני נכנסת לפורום הזה שכולו אהבה ותמיכה, אז אני ממש נהנית לקרוא מה אנשים כותבים ובעצמי לספר על מה שעובר עליי. ובכל זאת אני מקווה שהחתונה תעבור היום בשלום (מזג אויר מעניין אין ספק...). יונית אני מאחלת לך שתייהי חזקה. כי מדברייך אני רואה את רוח האופטימיות. אולי אני אקח באמת כדור קלונקס לדרך.למרות שמעולם לא השתמשתי בו.אני מקווה שגם לעולם לא אשתמש בו.אבל בכל זאת שיהיה. אשמח להתכתב עם שתיכין ,תספרו לי כל העולה לכם בראש בכיף. שלכן שרונה.

שרונה היקרה בטח עכשיו את רוקדת לך ומפזמת בחתונה ואני מקווה שאת עושה כיף חיים. עצם העובדה שאת כותבת פה ומעודדת אחרים חרף מצוקתייך שלך מראה עד כמה חזקה את ואולי אף יותר משאת חושבת. גם אני אשמח על ההיתכתבות. שיהיה לילה חם ונעים שלך, אריאל

עברתי את זה בשלום. כל כך היה חשוב לי לא לברוח כמו איזה שפן או כל דימוי אחר יכול להתאים. בקטע של החופה היה לי כל כך קשה.לשבת שם , הכל מסתובב לי, רצון לעמוד ,או לברוח, ללכת.כל האנשים עם הקוקטלים ביד שנשמעו כמו כוורת.חיוכים מאולצים ממני, מחזיקה את בעלי כתירוץ מהקור , והגשם היה ממש סוער.מחזיקה אותו בשתי ידיים בחופה. וזאת פעם ראשונה שהייתי ממש, ממש חלק ממנו והוא ממני.אם נפשי תמות היא תתחבר אליו.וכך לא ברחתי. גלים של פחד באים והולכים.ואמא שלו ציינה שאני נראית חיוורת.אחרי החופה כבר ידעתי שבחלק הכי חשוב הייתי נוכחת.ושאם אלך לפחות עשיתי משהו. לרחבת הריקודים שתמיד הייתה כמו בית שני בשבילי הלכתי מהוססת ,תוך רצון להיות כמו כולם, כמו שאני באמת ולא הצד החולה שבי.המוסיקה חילחלה לתוך הורידים.האוירה הרומנטית מסביב. רצון לסלואו שיסחוף אותי ברומניטקה וירים אותי למעלה ויגן עליי מכל המפלצת החרדתית הזאת.וזה בא , ומשתחרר לאט לאט. אחרי מתח של החופה, אחרי רעידות מקור וגם מפחד אדיר.באה חמימות עוטפת. זה לא עבר לחלוטין.ולפעמים אחרי ישיבה ממושכת בכיסא זה חזר שוב.ושוב ניצחון קטן, ועוד אחד.זה לא נעלם.אבל ניצחתי את החרדה בכך שלא ברחתי הבייתה.ואני יודעת שכל דבר כזה זו התקדמות. לא להיכנע לעולם לא!!! שני צעדים אחורה, אבל תמיד צעד אחד קדימה וזה המסר שלי אליכם תמיד.