שוב אני

היי כולם בטח נמאס לכם ממני ומהקיטורים שלי , אבל , באמת אני עוברת תקופה קשה מאד , נראה לי שהדברים רק נהיים קשים מיום ליום , היום התעוררתי בשעה 5 בבוקר עם תחושות נוראיות , כבדות ברגליים כאבים בכל הגוף , הרגשה של עמימות בראש , בקיצור , זוועה , רק עכשיו לקראת הצהריים התחלתי קצת להתאושש , אני יודעת שיש פרק זמן מסוים עד שהסרוקסט מתחיל להשפיע אבל איך אפשר להעביר את התקופה הזו בלי להתייאש ? תודה לכולכם על העזרה והעידוד , המזל שלי שאני לא דיכאונית מטבעי אלא יותר פחדנית והיפוכונדרית ןלכן תמיד אני מצפה בסוף לטוב , אחרת כבר הייתי משתגעת . חוץ מזה יש לי עוד שאלה לד"ר הידש - אני יודעת שאתה גם פסיכולוג - ויש לי עכשיו בעייה עם הבת שלי , היא בכיתה א , הייתה ילדה מאד מקובלת בגן , ילדה נבונה , יפה וחברותית , אבל מתחילת השנה אין לה חברות כמעט בכלל , היא מספרת לי שהיא משחקת לבדה בהפסקות , ואפילו לא בוכה ותלוננת על זה , אלא אומרת את זה במין תחושת השלמה , בגלל שסף הרגישות שלי מאד גבוה בתקופה הזו , ממש בא לי לבכות מזה , ואני לא יודעת אם לפנות למורה , או לתת לה להתמודד לבד עם זה. בכל אופן , כנראה שהכל תקף אותי ביחד מצפה לתשובתך ביי יונית

יונית היקרה אף פעם לא נמאס לנו ממך ובשביל זה יש את הפורום הזה כך שאת יכולה להמשיך " לקטר" עד כמה שאת רוצה וצריכה. השאלה איך להעסיק את עצמנו ולנתב את מחשבותיינו לכיוון אחר בזמן התקף היא שאלה טובה וחשובה. אני חושבת שהתשובה לה תלויה באופיו של האדם ויכולתיו. אני בדעה שלא צריך לשבת בבית אלה לנסות להעסיק את עצמך כמה שיותר משום שאז המחשבות הם פחותות ואין זמן לחשוב רעות. בנוסף, יציאה החוצה והתערבבות בחברה נותנת תחושה של חיות. דרך אחרת היא פשוט לנסות להביע את הרגשות דרך משהו: ציור, כתיבה, פיסול וכו'. החלק האולי הכי קשה הוא להמשיך לעבוד על עצמנו שזה זמני ושעכשיו כשאנו מודעים לחייה שיש לנו אנו גם יותר מחוזקים. מחשבה חיבית דורשת הרבה אנרגיה ולא תמיד זה הולך. אלוהים יודע כמה פעמים בזמן התקפי חרדה קשים שלי ניסיתי לעבוד על עצמי ובסוף נשברתי אבל צריך להמשיך לנסות. אם לא הולך, לא להילחם בזה אלה לקבל את ההתקף\ תחושה ולנסות אחר כך לחשוב על דרכים למנוע אותה. יוניתוש', את לא לבד ויחד איתנו את תעברי את התקופה הזו.

תודה תודה ושוב תודה אין לי מילים ממש להביע את תודתי על השתתפותך ותמיכתך בי , מאד מאד קשה לי , אני לא מצליחה לצאת מהוירוס הזה וגם תופעות הלוואי התלבשו עלי חזק מאד , חוץ מזה כבר יומיים מאז הפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית אני פשוט לא מפסיקה לבכות , פשוט בכי בלתי נשלט , לא מדיכאון ועצב אלא מכעס וחוסר אונים , יש לי הרגשה שהסרוקסט מעצים לי את הפחדים והחרדות , החלטתי לתת לו צאנס , אבל לא תארתי לי שתבוא לי כזו תקופת נפילה . אין מה לעשות , צריך להמשיך ולשרוד ואולי עוד כמה ימים תבוא הישועה , וגם הוירוס יעבור וגם החרדות יחלשו. אני מאד משתדלת להיות אופטימית ובמיוחד לא להקרין על הילדים את החרדות שלי. דרך אגב , יונית שכתבה הודעה למעלה היא לא אני , כך שמעכשיו אזדהה בשם יונית ע. ביי מתוקה מצפה לתשובה