אני צריכה עצה ...

יש לי הרבה בעיות : הפרעת אכילה, הפרעות חרדה למיניהן וכנראה גם הפרעת אישיות גבולית... (לדעתי בכל אופן) אני נוהגת לפגוע בעצמי (לחתוך, לעשות פצעים עם הציפורניים בכפות הידיים, לתת לעצמי מכות בראש וכו'). ואני רוצה למות. אני שונאת את העובדה שנולדתי, ואת עצמי בכלל. יש לי גם חרדה חברתית מאוד מאוד גבוהה ולכן בעיקרון אפשר לומר שעד עכשיו לא קיבלתי עזרה גם כשאני הולכת לפסיכולוגים אני פשוט יושבת ושותקת אני מתביישת לדבר כי אני בטוחה שהפסיכולוגית צוחקת עליי וחושבת שאני מטומטמת אני מאוד שונאת את המצב בו אני נמצאת כרגע. אני בוכה כל יום ונמצדת בדיכאון. כלפי חוץ אני מתפקדת בסדר גמור (בגלל שאני מתביישת שיחשבו שמשהו איתי לא בסדר) אבל מבפנים אני מתפרקת. ניסיתי להתאבד לפני כשבוע. אם חבר שלי לא היה משגיח עליי עכשיו בכל זמן ודואג שאני לא אשאר אף פעם לבד בבית, סביר להניח שהייתי כבר מתה. ראוי לציין שאני בת 16, ושהמשפחה שלי לא יודעת מכלום. בהם מקור הבעיה והם חושבים שאני משוגעת וכו. אני מפחדת ומתביישת ולא מסוגלת לפנות אליהם... האם אשפוז זה הפתרון היחיד שלי ? אני לא רוצה להתאשפז, אני מפחדת, ומלא אנשים מספרים שקרובים שלהם שהתאשפזו או הם עצמם פשוט נדפק להם המוח פי 2 בעקבות האישפוז מה אני כן יכולה לעשות בשביל לשפר את מצבי ?

טוב,קודם כל אני רוצה להגיד לך שאני לא מומחה!!! אבל לדעתי הדיכאון הזה נובע מאיזהשו רצון (שכנראה לא מתאפשר) לשנות משהו בחיים, ונסיון ההתאבדות הוא סוג של בריחה מהבעיה. לדעתי את צריכה לשתף מישהו שלדעתך יכול לעזור לך(פסיכולוג, חברים, משפחה, הורים וכו'...) ואני תמיד אשמח לעזור במה שאוכל, אבל תזכרי - אני לא מקצועי ואין לי שום התמחות בעניין, אבל אני פועל לפי עיקרון פשוט שאולי כדאי גם לך לאמץ.. - אני תמיד מנסה לחשוב אופטימי ולפטור את הבעיות... מקווה שעזרתי לפחות בקצת... אשמח לעזור בכל מה שאוכל..:) אייל

את רוב ההפרעות שהזכרת ניתן להפחית אם לא לפתור לחלוטין ע"י טיפול תרופתי. אני מציעה לך לפנות לפסיכיאטר שיתן לך טיפול תרופתי . לאחר שהתרופות יחלו לפעול סביר להניח שתרגישי טוב יותר גם להפתח ולדבר עם הפסיכולוג או הפסיכיאטר. הפחד שלך מאשפוז מובן לי מאד. זו פגיעה קשה לאגו להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית ובמיוחד בגילך. בכל מקרה הבעיה בהפרעות גבוליות ובהפרעות אכילה הן הנזק שהמטופל יכול לגרום לעצמו ולכן הרבה מהרופאים " לא אוהבים לקחת אחריות" אך אני משוכנעת שאם תראי נכונות לטפל ולהתמיד בפגישות "ובחוזה טיפולי"יטפלו בך ללא אשפוז. ( שוב אינני אשת מקצוע) אך יש לי תחושה שתרופות יכולות להקל בהרבה את מצבך אל תתני להרגשה הרעה הזאת אם אני לא טועה יש המתארים אותה כרע כללי פחד , כעס יאוש וחרדה ביחד ( האם אני צודקת?) למנוע ממך להגיע לפתרון ולטיפול. המון בהצלחה!

שלום לך קודם כל את כבר עושה משהו כי עצם הפנייה שלך פה לפורום היא צעד וצעד משמעותי. הודעתך היא בעצם קריאה לעזרה ( גם היזדהת בשם כזה) ואם תתני לנו את האפשרות אולי נוכל לעזור לך. לא הבנתי אם את עדיין בטיפול פסיכולוגי ואם כן הייתי ממליצה על מעבר לטיפול פסיכאטרי משום שהסימפטומים שתארת יכולים אולי להיות מטופלים היטב ע" טיפול תרופתי בין השאר. לעולם אינך צריכה להיתבייש, את לא אשמה בכלום ובטח שלא בחרת לעצמך את המצב הזה. אם תרצי בבוא הזמן ספרי לנו מדוע את חשה כך. בנתיים כל שאני יכולה לעשות זה לשלוח לך מילות עידוד והאמיני לי שאת יכולה לצאת מהמצב הזה , ותקווה שתפני לעזרה תרגישי טוב.......

היי אני חושב שהבנת את הרמז...צריכים לעבור את המחסום הראשון ולהתחיל להעזר בטיפול. יתכן שהקושי הוא להתחיל ואחר כך הדברים יזרמו יותר. כאשר תגיעי לשיחות אצל הפסיכולוג יתכן מאוד שמצבך יתחיל להשתפר ואז לא תחשבי על אשפוז. אבל אם צריך לחשוב ולשקול, להסתכן בהתאבדות או אשפוז אז אין ברירה ובין שתי האפשרויות הגרועות עדיף אשפוז. בכל מקרה, אני מקווה שדעתי ברורה שעדיף ללכת לשיחות ולהתחיל לשוחח מאשר שתי האפשרויות האחרות שכתבתי למעלה. אולי את זקוקה לעזרה כדי להתחיל בשיחות, אולי החבר יכול לעזור, אח, אחות, ההורים או יועצת בית הספר? שיהיה רק טוב, ותשמרי על עצמך, אל תעשי דברים שאת עלולה להתחרט עליהם בעתיד דר' גיורא הידש