חרדות או דיכאון?

מישהו יכול להסביר לי מהי ההגדרה של מי שסובל מחרדות? למי שסובל מדיכאון יש תחושה לפעמים שכאשר משהו לא הולך לפי התוכניות , זה סוף העולם והתחושה היא שאין פיתרון, שאי אפשר להתמודד. האם יש חפיפה בין התחומים?

לשירה שלום, בהחלט ישנה חפיפה בין התחומים. אני לא מכיר אדם שהיה בדיכאון ולא הייתה לו מידה מסויימת של חרדה, וגם איני מכיר אדם עם חרדות ומצב רוח טוב, כלומר עם החרדות מצב הרוח יורד. אצל כל אחד היחס בין הדיכאון והחרדה שונה, יש מי שאצלו החרדה בולטת והדיכאון מועט ויש מי שהדיכאון דומיננטי-בולט והחרדה פחות. גם ברמה של הנאורוטרסמיטורים, "ההורמונים" במוח ישנה חפיפה רבה בין השניים אבל יש גם הבדלים אין מדובר על אותה התופעה. מסובך, אין דבר, יש דברים מסובכים ברפואה ובנפש. שבת שלום, הידש

לשירה היקרה ישנו הבדל בין דיכאון לחרדה למרות שהאחד יכול להוביל לשני ולפעמים נמצא אנשים שיגידו שהתקף החרדה הוביל אותם לדיכאון ( כמוני) או להיפך. חרדה היא תגובה של הגוף למצוקה מסוימת, כמובן תגובה קיצונית. אם תסתכלי על בעלי חיים בטבע לדוגמה, תראי שכאשר הם חשים סכנה גופם נהיה דרוך, הם מתנשפים ודרוכים כמו קפיץ. גם בני האדם בנויים בצורה הזו אם כי אנחנו למדנו להיסתגל למצבים ולהגיב באופנים אחרים. אולם, כאשר יש התקף חרדה הדבר דומה מאוד למה שתיארתי אצל בעלי החיים ובעצם זה הדרך של גופנו לשדר את אותה מצוקה שהוא חש. יתכן שלאדם יהיה התקף חרדה אחד והוא יעבור כליל ויתכן שההתקפים ימשכו הגם שהאדם במצב רוח " נורמלי" לחלוטין. דיכאון, לעומת זאת, זה מצב שחייב להתמשך ברציפות לפחות לשבועיים ( מאבחנים דיכאון אחרי שבועיים) ויכול להיות ללא כל התקף חרדה. לדיכאון סיבות משלו כמו : בעיה הורמונלית, חסרים של חומרים מסוימים במוח, אישיות כזו או אחרת, טראומה וכו) . ישנם אנשים שאחרי תקופת דיכאון מסוימת יפתחו גם חרדה אך לא כולם כך וישנם כאלה שהדיכאון מתפתח בעקבות התקפי חרדה חוזרים שמכניסים את האדם לסטרס איום ומשבר מקווה שעזרתי בהסברי המבלבל. חוץ מזה, מה איתך? מה חדש ואיך את מרגישה?

לשירה, עניתי על שאלתך מבלי לקרוא קודם את תשובתו של ד"ר הידש המקסים כך שכמובן שתשובתו היא אמינה ומקצועית יותר ואני רשמתי רק מידע אישי ונסיון לצערי. לד"ר הידש, סליחה אם נתתי אינפורמציה מוטעת שסתרה את דעתך המקצועית. זה היה שלא במתכוון והיה חשוב לי להבהיר את זה שבת שלום

היה לי שבוע קצת לא טוב. החוסר בזוגיות אני חושבת מתחיל להפריע לי. אני עדיין לא מרגישה ממש אני כי אני עוד נושאת על עצמי מטען עודף של 15 קילו . כבר עבר חודש מאז עזבתי את הדירה ואני לא בקשר עם האקס שלי. מה שמעציב אותי זו התחושה שלמרות שהשקעתי המון בזוגיות, ונורא רציתי שהיא תעבוד וכל הזמן ביזבזתי אנרגיה בהתגמשות כדי לפתור בעיות, אף פעם לא היה לי בה מקום של כבוד. חבר שלי לא ממש היה "צריך" אותי אף פעם. הוא הצליח למצוא לי תחליף בכל תחום בחיים אצל אנשים אחרים. לא היה שום דבר מיוחד בקיום שלי במערכת יחסים הזו. זה גורם לי לחשוב קצת על כל הזמן שביזבזתי איתו, על המצב שזה הביא אותי (חלק גדול מהדיכאון), על חוסר התמיכה שלו וחוסר העניין שלו במצוקות שלי ובמצב הנפשי שלי. בחיים שלי בכלל. כל עוד מה שעשינו היה קושור בבילוי, בסקס ובהנאה, הכל היה בסדר, ברגע שהיה צורך לתפקד כתומך, פשוט לא היה לי למי לפנות. בשיחה עם הפסיכולוגית שלי ביום רביעי, קצת דיברנו על זה והיה לי מאוד קשה, בלי ממש שהבנתי למה קשה לי לדבר על הזוגיות הזו, עד שנפל לי האסימון שאף פעם לא הייתה זוגיות. אני רציתי נורא שתהיה והשקעתי, והתאמצתי והתנהגתי שכאילו יש, אבל בעצם זה היה ריק. אני מצד אחד מאוד רוצה זוגיות ומצד שני מרגישה שבגלל שהוא גרם לי לפקפק בכל כך הרבה דברים שהאמנתי בהם, באינטואיציה , בתחושות , בדיעה על איך דברים אמורים להיות, איך דברים טובים לי, ומתי לשים את הגבול, אני לא מרגישה מוכנה להיות שוב במערכת יחסים. קודם התנהגתי כל כך בטיבעיות בזוגיות מבחינת נתינת חופש, איכפתיות , אינטימיות, קירבה, מגע, אהבה, פתיחות, שותפות, ופתאום הכל נהיה מבולגן ןמבולבל, אני כבר לא יודעת מה נכון ומתי חששות שלי הם נכונים ומתי הם מוגזמים, הכל לא ברור.