לחברי הפורום היקרים!

צדקתם מסתבר.החרדה חוזרת. לדעתי יש דברים שמחזקים אותה ,אני בטוחה.המצב הכלכלי שלנו,הבן שלי הקטן שחולה כרגע כבר מיום שישי, וזה ממש כואב לי לראות אותו חלש.(כמובן שהיינו אצל הרופא והמצב משתפר).אני גם במחזור ומרגישה שאני שונאת את המחזור הזה שמופיע כל חודש (למרות שבלעדיו הנסיך שלי לא היה נולד).אבל לפעמים אני שואלת את עצמי למה זה טוב? ולמה זה כל כך מחליש.גם לבעלייש את התסביכים שלו. אבל כל אלה תירוצים כמובן.החרדה לצערי לא עוברת.ואתם צדקתם, והפסיכאטר שהייתי אצלו אמר לי לקחת אותם כשנה.ואני שאלתי את עצמי בתוך ליבי. מה אני כל כך חלשה שאני לא מסוגלת לעבוד על עצמי לבד? ואחרי שנה מה יהיה.אני אצטרך אולי כל החיים לקחת אותם.ומה הנזק לגוף שלי? נמאס לי פשוט מזה. הבוקר יצאתי עם התינוק הנפלא שלי החוצה. עברתי שם איזה כביש.הלכתי כמו איזה עב"מ מרחף לו ברחובות.ושוב ההרגשה שהכל שטוח, הכל פתוח.יותר ממה שהיה כשלקחתי את הכדורים.כי הכדורים קצת החזירו אותי לתחושת הקרקע והמציאות. חזרתי הבייתה עם הקטנצ'יק.אחרי רבע שעה ואמרתי לבעלי, זה חוזר.אני אתחיל לקחת כדורים.בזמנו התחלתי עם רבע.השארתי לפסיכאטר הודעה.נראה מה הוא יגיד לגבי איך לחזור לקחת את הפאקסט. מה שכואב לי מאוד בכל הסיפור הזה.שהייתי ילדה שמחה, אוהבת ים,אוהבת בגדים ותכשיטים,אני בת 24 ונכון שילד קצת משנה פרספקטיבה בחיים.אבל כל החרדה הזאת, והאנרגיה שהיא מוציאה ממך בשביל להתמודד לא מותירה לך חשק להתעסק עם דברים חיצוניים.אתה רק רוצה לתפקד, לאהוב אנשים,לטייל קצת. מן אורח חיים של בן אדם מבוגר.והאמת היא שהייתי מסתפקת בזה. הכי עצוב לי עכשיו שחברה שלי מתחתנת בסוף החודש ואני מאוד מפחדת ללכת לאולם אירועים הזה בפרט שהפסקתי עם הכדורים. זאת הייתה טעות, אבל כל כך האמנתי בעצמי .אני עדיין לא מבינה מה זה הפחדים האלה, המחלה הזאת שנקראת חרדה.ומה כל כך מפחיד בללכת החוצה? איך מבן אדם ששואף לחיות ולהנות. קורה דבר כזה. אני מרגישה ריקנות,ושאין מי שיבין אותי באמת.ושאני אוכל לבכות על כתפו שעה, שעתיים, כמה שצריך. והסיבה לכך היא פשוטה.מי שלא חווה את זה ,לא מבין עד כמה זה נורא. זה מכלה ממך את הכוחות.ואז הדמעות שלך יוצאות החוצה. אני כותבת כל כך הרבה, כי אני לא טיפוס שמסוגל לכתוב מעט.מעט לא משקף את מה שיש. אני מקווה שיהיה טוב, כרגע זה לא נראה ככה.

שרונה היקרה, את בעייתי הצגתי בעמ' 246. בכל מקרה אני חייבת להגיד לך "לא להתייאש" אנשים יצאו ממצבים הרבה יותר קשים. חוץ מזה, אני טיפלתי בבעיה מסוג זה באמצעות פסיכולוג קוגנטיבי והנה מעט מתורתו: קודם כל ללמוד לחיות עם הפחד ולא לנסות להילחם בו. וזה אומר שאם את יוצאת לרחוב ומרגישה לחץ וחרדה, אל תברחי, לא חזרה הביתה ולא לכדורים, תמשיכי ללכת המתח יעלה ויעלה ויגיע לדרגה גבוהה שממנה הוא חייב לרדת. לכן בהתחלה קשה אבל ככל שתמשיכי לצעוד זה ירד וירד. אז בהתחלה זה קשה, אבל תביני שזו הדרך להתמודד כך שהבעיה תיעלם ואם לא תיעלם לפחות תיפחת. כי ברגע שאת חוזרת הביתה, את נכנסת לרחמים עצמיים, לרצון לבכות וזה מעצים את הבעיה. כך גם בנושא החתונה של חברתך, אל תוותרי תלכי ותמודדי. תרקדי תשירי ואל תחשבי על הבעיה, ותראי שזה לא יהיה נורא, כי ברגע שכבר חודש לפני את נותנת כח לפחד, הרי בשעת אמת את כאילו מזמינה את הפחד. לכן חכי לגשר ותחצי אותו. עוד אמצעי יעיל לפי דעתי זה הביופידבק, שנותן לך כוח, כי את לומדת לזהות סימפטום, לנשום נכון ולהוריד את מידת המתח, וגם פסיכולוגית את מרגישה חזקה יותר. לסיום, גם אם יש ימים קשים תקחי את זה כירידה לצורך עליה, וכמה שהירידה תלולה יותר העליה שתבוא תהיה גבוהה יותר. אולי לא חידשתי כלום, אבל בכל אופן הדברים האלה לי אישית די עוזרים. מיכל.

את מה שכתבת לי. למרבה הפלא, כשאני במיטבי אלה השיטות בדיוק שעוזרות לי.כי אין אחרות. כמה זמן את סובלת מחרדה?

שרונה היקרה עכשיו תחשבי איך את ממשיכה האלה ויוצאת מהמצב. אולי לא היית צריכה להפסיק את הכדורים אבל מטעויות לומדים ושזה לא מה שיתסכל אותך. האמנת בעצמך- וזה נפלא ועם קצת תמיכה של הכדור ורצון עז שלך את תצאי מזה. שרונה, אולי באמת לא כדאי לדון בלמה ישנה חרדה אלה באיך עושים שהיא תעלם. אני מבינה מאוד את הפחד שלך מהצורך לקחת כדורים כל החיים אבל אני יכולה להגיד לך שזה לא יהיה ככה. בשנתיים האחרונות ידעתי המון עליות ומורדות ( בעיקר מורדות) וכל פעם שהיה הטבה חזרתי כמה צעדים אחורה. כל הזמן עלתה המחשבה שזה לעולם לא יעבור לי ושאני אהיה תלויה בכדורים כל הזמן והנה היום, אני כבר כמה שבועות ירדתי ממינון מקסימלי של רמרון ( 45 מ"ג) ל30 מ"ג ואני אמשיך לרדת , בנתיים עם הצלחה רבה. כרגע את בתקופת בניים שהגוף מסתגל מחדש לתרופה אך עדיין משדר סימנים של התמודדות ללא תרופה. תני לעצמך עוד קצת זמן ותראי שההרגשה תישתפר. את לא חלשת אופי בגלל שאת לוקחת תרופות, ההיפך שרונה. את רוצה לפתור את הבעיה ומוכנה לעשות זאת בכל מחיר ואם את צריכה תמיכה תרופתית עכשיו אז מה? בסוף את תעמדי על שתי רגלייך והכל בכוחות עצמך מאמינה בך!

שרונה חמודה אין שום חשש ופחד בלקחת כדורים , להיפך , יש חשש ופחד להתמודד ולסבול ללא כל תמיכה וטיפול , תאמיני לי כל מי שסובל מחרדות התלבט ופחד מלהיות תחת השפעת כדורים , אבל בסופו של דבר , אף אחד לא יתן לך צלש על זה שאת מתמודדת לבד ללא עזרה תרופתית. פשוט תודי לאל שלא חווית משהו יותר גרוע , זה משהו (החרדות) שאפשר לטפל בו , אנשים יוצאים מזה , ולכל אחד בחיים יש את תקופת הסבל שלו , את תקופת ההתמודדות שלו , כנראה זאת הקארמה שלך , לחוות את החרדות. אני לא אומרת שזה קל , תאמיני לי , אני מרגישה יום יום את התחושות והחרא הזה , אבל אם הראייה שלך אופטימית ואת יודעת שבאיזשהוא שלב זה יעבור , אז זה יעבור. אל תוותרי , תעשי את הכל כדי לעזור לעצמך ולבני ביתך. אין חשש מלקיחת התרופות הללו , אולי אם יותר אנשים היו פונים לטיפול תרופתי , מצבם המשפחתי והרגשי היה יותר טוב והם היו חיים יותר בשלום עם עצמם. אני לא מבינה למה ישנה סטיגמה כזו על הכדורים , הם בסה"כ נועדו לשפר לנו את איכות החיים. תמשיכי לקחת סרוקסט ותיראי שיהיה בסדר ביי אנחנו פה לשמוע ולעזור יונית