היי יונית'וש

קראתי את תגובתך מאתמול, לגבי דרכים נוספות לטיפול בחרדה. פתחתי בהודעה חדשה במקום לשרשר, כי זה כבר כמה דפים אחורה, ויכול ליהיות שלא תראי שהגבתי. לגבי דיקור, ביופידבק, שיאצו, ניסיתי גם. אני די מאמינה בדרכים אלו, אבל בעיקר כטיפול מונע, אני לא בטוחה שזה מדעי, אבל אופי הטיפול הוא מאוד אישי, מאוד מרגיע (חוץ מביופידבק שממש הלחיץ אותי כל פעם שהגרפים רק עלו למלעלה ללא הפסקה...), היחס הוא לא מזלזל ומתנשא, מדובר לרוב בטיפול בשילוב עם מגע (למשל, שיאצו), שהוא מאוד מרגיע... אבל טיפולים אלו צריכים לדעתי להיות דרך חיים, ואז הגוף והנפש לא מגיעים לא מצבים של מצוקה וסטרס כ"כ גבוהים, עד שהם כבר לא עומדים בעומס ומופיעה מחלה או התקף חרדה... אז, לא נראה לי שהטיפולים מסוג זה כבר יכולים לעבור... אני לגמרי בטוחה שבמקרה שלי התקפי החרדה נובעים מלחץ, ולא מאיזו טראומה... הגוף שלנו במהלך האבולוציה לא ממש הותאם לחיים של לחץ וסטרס מדי יום וכל היום כמעט...רוב הזמן התנהלו חייו של האדם הקדמון בקצב איטי, וללא לחצים ומחויבויות אין ספור.. אני גם שמה לב לתבנית הקבועה שבכל פעם שהייתי לחוצה במהלך היום, אני סובלת מחלומות רעים ומהתקפי חרדה. כל הידע הזה והניסיון שצברתי, עדיין לא עוזר לי לפתור את הבעיה, מכיוון שאני לא יכולה לברוח מהחיים כאן, ועוד מהחיים המטורפים בארץ מכל הבחינות (בטחונית, כלכלית ועוד..), וזה מאוד קשה לשנות את הטבע שלי, כאדם שנלחץ מדברים פשוטים שאחרים לא נלחצים מהם...אולי, היה לי סיכוי להנות מהחיים בתקופות חיים אחרות על הכדור הזה, אבל במהל חיי במאה ה-21 אני כנראה לא אהנה משלווה ורוגע, לצערי.. בגלל זה אני גם ממש לא רוצה להביא ילדים לעולם. למה לגרום לעוד מישהו לסבול? זה נשמע מאוד מדכא, אבל זה כך...ההתקפים הם אמנם לא נמשכים שעות...אבל באותם רגעים ספורים אני רוצה למות מפחד טירוף ויאוש.... יש מס. דברים שבכל זאת אני יכולה עוד לנסות, למצוא אהבה, ולנסות למצוא ולעסוק בדברים שאני אוהבת, אולי אם אצליח לחיות חיים מלאים ומספקים, תחושות חיוביות אלו יוכלו לפצות על החרדות...אבל אף אחד לא מבטיח לי שאמצא אהבה, למשל, וגם אף אחד לא מבטיח שזה יעזור, אבל אני חייבת לנסות...לא לוותר... אולי ניסיוני שלי יכול לעזור לך בהבנה ובפתרון בעיות החרדה אצלך ואצל אחרים, שיהיה לך רק טוב, מירב אני לא תמיד נמצאת על יד מחשב, ולפעמים גם כשאני ע"י מחשב אני מנסה להתכחש שיש לי בכלל בעיה, אז לא תמיד אני מבקרת כאן...רק אחרי התקפים כמו אתמול בלילה שהיה לי חלום ממש רע והתעוררתי בפחד ובתחושות שאני כבר השתגעתי...

היי גוגל היקרה את יודעת , צרת רבים נחמת טיפשים. אבל.. בכל אופן שאת שומעת מאחרים ,ששותפים לצרות שלך שהם חווים את אותם דברים , זה קצת מנחם , כי לכי תסבירי לאחרים שלא מבינים על מה את מדברת ואיך זה שכל יומיים את מרגישה לא טוב , למרות שאת צעירה ובריאה , מה בדייוק עובר עליך . לגבי ילדים , אני ממש לא מסכימה איתך , כי למרות כל מה שאנו עוברות , אין דבר יותר מאושר להוליד ילדים , ואין לך מושג כמה שקשה לי כל כך לדעת שאני די מוגבלת בגלל החרדות , ואולי אני לא אם מספיק טובה לבנות שלי בגלל שדברים שנראים טריוויאלים לנשים אחרות אצלי כרוכים במאבק יום יומי , לכן , וכבר כתבתי לך את זה , אני לא מוותרת ועדיין מחליפה תרופות כדי להגיע לאיזון מסויים ולהגיע לאיכות חיים . לא רק בשבילי אלא גם בשביל הבנות שלי ולמען שלמות המשפחה . אצלך הסיפור הוא אחר , מכוון שאת עדיין לא נשואה ואין לך ילדים , דווקא עכשיו הוא הזמן המתאים לטפל בבעיה כדי שתהיי מאוזנת ואז שתתחילי חיי משפחה , תהיי פחות לחוצה , ויותר בשלה ובוגרת (אחרי מה שעברת) כדי להביא ילדים לעולם. אני לא יודעת מה צופן העתיד לשתינו , אבל אני בטוחה שגם אצלי וגם אצלך הדברים יחלפו עם הזמן , זה אומנם יכול לקחת מספר שנים , אבל בסוף התחושות וההתקפים יעברו , זה לא נשאר לנצח. וגם תשימי לב שההתקפים והחרדות כבר לא נשארים באותה עוצמה , אנחנו מכירות אותם , לא נבהלות מהן , ויודעות דרכים ושיטות להתגבר עליהן. אגב , לא כתבת לי , את בטיפול פסיכולוגי? לי הוא עוזר מאד , אומנם לא כל הזמן , ישנם ימים וישנם ימים , אבל באופן כללי זהו צעד נבון לפנות לטיפול , כי ההבנה גם מקילה על החרא הזה. שלשום בעלי טס לחו"ל ועוברים עלי ימים די קשים , אולי מתופעות לוואי של כדור סרוקסט ואולי מזה שאני עכשיו לבד ואחראית על כל הבית.(למרות שבעלי נוסע הרבה לח"ל) , אבל , אני מנסה להיות אופטימית וחזקה ולדעת שבסוף.....זה יעבור . זהו אין לי עוד הרבה מילים מעודדות כי גם אני לא משהו היום אבל בטוח שיבואו ימים טובים שלך יונית

מקווה שהזמן ללא בעלך יחלוף מהר, ואולי גם תצליחי להנות מהזמן הזה... לגבי ילדים, גם אם אני חושבת (לעיתים רחוקות) שאני מסוגלת לזה ואני אהיה אמא טובה, ולא לחוצה, עדיין לא הייתי בוחרת להביא ילדים, כדי למנוע מהילדים שלי לסבול מחרדות, זה הרי גנטי, וסיכוי גבוהה שגם הם יהיו טיפוסים חרדים...אני לא טיפוס אנוכי, ולכן אני לא יכולה להביא ילדים בשביל האושר שלי, אני חושבת גם על החיים שלהם לאחר הינקות והילדות...הם יצטרכו להתמודד עם עצמם...וכל עוד אני לא מסוגלת להתמודד עם ההתקפים האלו מבלי לרצות למות, למה שאני אביא ילדים לעולם כדי שיסבלו? רק ברגע שהחרדה תעבור או ברגע שארגיש שהחיים פה מאוד יפים וטובים אז אני אביא ילדים... יכול ליהיות שאשנה את דעתי בעתיד, ואולי לא... שיחות, אגב, ניסיתי בעבר ולא עזר... ביי בינתיים