חזרה לשימוש בפאקסט

אני ממש מבולבלת.יצאתי לטייל עם הקטנצ'יק לחצי שעה.ופתאם החל לקנן בי פחד שאני מפחדת להתרחק מן הבית. וכך מצאתי את עצמי כמו לפני כן עושה סיבובים סביב הבית. ולא לעבר הכבישים הראשיים.זה הורג אותי .אני עושה לעצמי חישובים למה יצאתי רק חצי שעה לטייל.למה לא המשכתי הלאה.והחזרה הבייתה היא כמו כניעה בעיניי. אני לא רוצה ללכת לשום פסיכאטר.המצב הכללי שלנו על הפנים.גם ככה.כשאני באה לפסיכאטר זה רק למעקב פעם בחודש.בשביל שיגיד לי תמשיכי לקחת את התרופות. 10 דקות או רבע שעה ישבתי אצלו.הסיבה שהפסקתי עם הפאקסט היא כי אני פוחדת איזה נזק זה יעשה לי לטווח ארוך.בריאותית ונפשית.והאם כשאני אפסיק נניח אחרי שנה אני אהפוך לאיזה מפלצת חרדתית .עקב הירידה ההדרגתית.אני בן אדם שנגד אופטלגין אפילו.ד"ר הידש ואריאל היקרים.אני מבולבלת.אולי אני יכולה פשוט להמשיך רק עם חצי כדור כל הזמן.אפילו הבוקר תכננתי אחרי האוכל לקחת חצי.עקב כל הבחילות והבלאגן שהיה לי במשך כמעט שבוע.אבל שוב פעם נמנעתי.אני ממש לא רוצה לעלות את המינון לכדור שלם.אני נהנית מעצם העובדה שאני יוצאת החוצה ומנסה להרגיע את עצמי ללא פסיכאטרים. אבל היום באמת לא היה לי כוח גם להמשיך לטייל. (היום מזג האויר זה תירוץ מצויין),אבל מה יהיה מחר? מחפשת עידוד וממש מבולבלת. המצב לא חזר לכמו שהוא היה זה בטח שלא.כי ההרגשה היא שלא יקרה לי כלום .אני לא אתעלף.לא אשתגע וכו'. את זה למדתי. אבל למה לא להמשיך עם חצי כדור? אני לא בן אדם שבנוי בכלל לכדורים. אני לא מסוגלת להתמיד,ורוצה לנסות הכל בצורה כמה שיותר טבעית.אשמח לשמוע ממכם ושיהיה לכם יום נהדר ונפלא!

היי שרונה אני כל כך מבינה את הסבל שלך , גם אני התלבטתי במשך המון זמן עם לקחת או לא לקחת תרופות , וגם אני הרגשתי חסרת ערך כלפי החברה וכלפי משפחתי בגלל נטילת הכדורים , גם אני לא הבנתי למה זה היה צריך לקרות לי (החרדות נפלו עלי כרעם ביום בהיר) ועד היום גם אני לא משלימה עם העובדה - שלי , בחורה יפה מוצלחת , משכילה , אם לשתי בנות נפלאות קרה לי הדבר המגעיל הזה שמשבית והורס לי את איכות החיים. עם כל זאת , אחרי 6 שנים , אני מתחילה להשלים עם המציאות , אפילו הצלחתי כמעט לסיים תואר בזמן הזה , (עם כל הקשיים) , אני חושבת על עוד הריון , יחסיי עם בעלי מעולם לא היו טובים יותר (בזכות תמיכתו בי במשך כל השנים) , אני עוסקת בספורט בצורה מאד אינטנסיבית , למדתי והכרתי חברות שחוות ועוברות את אותם קשיים (התקפי חרדה ואגרופוביה) , ומצאתי וגיליתי מי החברים האמיתיים שלי , כך שאל לך להתייאש , לגבי הכדורים (הסרוקסט) , קבלי אותם בברכה ובאהבה , הם נועדו לעזור לך והקל עליך את החיים , חבל על כל יום שעובר בסבל ובחרדה , תנסי להבין שפסיכיאטר הוא רק רופא , ומטרתו לעזור לך להרגיש טוב יותר , גם הזמן יעשה את שלו ותראי שיום אחד תקומי והשמיים לא יהיו כבדים אלא קצת יתבהרו , יש לך ילד מקסים , בעל אוהב (לא לכולם יש תמיכה כזו) , מקווה שעודדתי אותך קצת , אני יודעת שאת סובלת , אבל עם הפקסט עזר לך , תנסי להמשיך עמו עוד קצת ותני לו צאנס. אם תירצי לכתוב אני פה מקווה שעודדתי אותך קצת יונית

הי שרונה העניין של לקיחת התרופה או לא תלויה בכוח סבל שלך . אני מבינה את חששך להיתמכר והתחושות הקשות של תלות הם אלו שמנעו גם אצלי לקחת את כדורי ההרגעה ( לא נוגדי דיכאון) " קסנקס" שלי. העדפתי לסבול את תסמיני החרדה ( והאמיני לי שהם היו קשים ובילתי נסבלים) בלי לקחת את הכדורים רק כשהיה לי מאוד רע. שרונה, את מכירה את גופך טוב יותר מכל אחד אחר ואת יודעת מהו רף הסבל שלך. לגבי הפסיכיאטרים, את יכולה לקבל טיפול חינם דרך קופת החולים או מרפאות החוץ בבתי החולים. חבל שתסבלי לחינם. בשיחות עצמם את יכולה לעלות את כל הלבטים והפחדים מטיפול תרופתי ולקבל משוב מקצועי. שרונה, מההיכרות הקצרה שלנו הספקתי להבין שאת בחורה מקסימה, אחראית ורצינית ואני סומכת עלייך שתעשי את מה שטוב לך תרגישי טוב ומחכה לעידכונים שלך, אריאל

לשרונה שלום, חבל על הסבל שלך, וכולנו מזדהים עם הקשיים וחושבים עליך. אני חושב שהבעיה כעת היא שאין לך תוכנית. אפשר לחזור לסרוקסט לכדור שלם או לחצי כדור, הסרוקסט לא ממכר ואינו גורם לנזקים לטווח ארוך, לגור בזיהום אויר וים של תל-אביב כנראה יותר מזיקים מאשר הסרוקסט. מצד שני אם החלטת לא ללכת עם הסרוקסט אפשר לכבד החלטה זו. אבל את צריכה להכין תוכנית ולהכין את עצמך להתמודד עם החרדה. להבין כפי שכתבת שמדובר בחרדה ואינך משתגעת ואינך פוגעת באף אחד. ואת מתכוננת למלחמה-מאבק יום יומי. ההתקפים עלולים לחזור וכל יום אפשר שיהיה מאבק לשלוט בהם. אפשר לשלוט בהתקפים של החרדה אבל זה לא קל, את לוקחת על עצמך משימה לא קלה. בנוסף חשוב שתדעי שההתכנסות בעצמך והקטנת מעגל הפעילות אינם מקדמים אותך ולכן אין טעם בהסתגרות בבית. ההתקף של החרדה אינו תלוי במקום שאת נמצאת, אם לא תצאי מהבית הוא יתקוף אותך בבית, כלומר עדיף להיות בחוץ. הדבר החשוב ביותר הוא לא לבוא אל עצמך בטענות ולכעוס על עצמך. במכתבך בולטת האכזבה מעצמך. חבל, זה בזבוז של אנרגיה וגם מחמיר את המצב. כאשר ישנה מגבלה גופנית או נפשית, אי אפשר לבוא בטענות אליך, את לא אשמה בחרדות ולא הזמנת אותן בדיוק כמו שאדם עם סכרת לא באים אליו בטענות אלא עוזרים לו....גם את הסכרת לא רואים על האדם ובכל זאת מתחשבים בו. אני יודע שתאמרי שזה לא אותו הדבר, אבל המחשבה הזו, ואם חושבים בצורה כזו אפילו אם זה לא מדוייק אז יותר קל להתמודד עם החרדות. תשמרי על עצמך, את בתקופה לא קלה. חשוב מאוד שתהיה לך תוכנית ושתהיה לך מטרה. ברגע שתגדירי לעצמך מטרה, כמו לדוגמא - "מטרתי היא להתמודד עם החרדות ללא תרופות", יהיה לך קל יותר להתמודד ולא תרגישי כל כך "אבודה". ובעיקר תמשיכי לעדכן ולשתף. חושבים עליך דר' גיורא הידש