חוויה מפחידה

שלום דר' גיורא הידש כרגע חזרתי מבי"ח בגלל שאחותי נפצעה בפנים בגלל נפילה, מהרגע שזה קרה כ"כ נבהלתי גם בגלל שמיהרנו בגללי והיא החליקה, אבל בעיקר בגלל שפחדתי שיצטרכו לתפור ותיהיה לה צלקת ענקית. הרופא אמר שתיהיה צלקת קטנה, אני לא לגמרי בטוחה שהוא לא אמר את זה סתם כדי להרגיע...לא עשו תפרים כי הוא אמר שהצלקת תיהיה אותה צלקת גם בלי תפרים. כל הזמן הזה אני מתפקדת לכאורה ושומרת על קור-רוח,מחייכת ומרגיעה את אחותי, נסענו למרפאה והיא הייתה סגורה ואח"כ המשכנו לבי"ח. אנחנו גרים רחוק מאוד מכל מקום כך שהנסיעה הייתה מאוד ארוכה. הבעייה שמציקה לי בכל החוויה הזו היא ההרגשה של משהו נורא שקורה, שמעכשיו שום דבר לא אותו דבר, אני לא רואה את הדברים בפרופורציות, אני מפוחדת, ולא מצליחה להשתחרר עדיין, אני עדיין בלחץ ורועדת, בעיקר בגלל ההרגשה המעיקה הזו שבבת אחת הכל השתנה לרעה פתאום...מה יהיה איתי, איך אצליח להתגבר על דברים גרועים יותר בחיים...אני אאבד את שפיות דעתי... מה יהיה איתי?למה אני מגיבה ככה. ולא מקבלת את הדברים כפי שהם קורים מבלי שיהפכו למשהו קשה לעיכול ותפיסה בתוכי?

את נבהלת, ואת כנראה רגישה מאד. יש ימים כאלה ותקופות בהן אנחנו מרגישים כל כך חלשים, תלויים על חוט דקיק, האדמה לא בטוחה מתחתינו. חשבת אולי על פעילות פיזית, כמו הליכה מהירה, שחיה או רכיבה על אופניים? אילו דברים שעוזרים ומקלים מיידית, משחררים הורמונים מרגיעים ונותנים תחושה טובה. אולי תשוחחי עם חבר או חברה טובים? תצאי החוצה . מחר יהיה יום חדש, יפה ומואר יותר.

תדה לך על התייחסותך. אני ממש מפוחדת. דר' גיורא הידש כבר מכיר את הסיפור שלי, לאחר משבר לפני כ5 שנים התחילו אצלי התקפי פאניקה, במשך התקופה קיבלתי תרופות, למרות הדעות הקדומות הקשות שהיו לי לגבי טיפול פסיכיאטרי. עד אז הייתי בן אדם חזק שהתגבר על הכל. היום אני אדם מאוד מפוחד, לא ברור לי ממה. בעצם אני יודעת, אני מ]חדת מעצמי שאני לא נורמלית. התרופות השפיעו עליי מאוד רע, אאבל הייתי בטוחה שזה הכל בגלל החרדה שמתעצמת בתוכי. אני די בטוחה שכל הטיפול הזה רק הזיק לי בקושי תפקדתי, ניסיתי במשך שנים לחטט עם עצמי מה אני מרגישה למה ואיך בכל ההתקפים האלו ופשוט נעשיתי פסיכית. אני כ"כ מפוחדת מההרגשה הזו שלי עכשיו, כאילו אני מנותקת מהחיים ומשהו נורא קרה. אני לא מעכלת שהיא פתחה את הסנטר, ואולי גם אני אשמה כי מיהרנו. ואני גם מפחדת שאבא שלי יחזור והוא יאשים את עצמו שהוא לא לקח אותה. פשוט היום הוא ביקש ממני באופן חד-פעמי שאחליף אותו. הוא מעולם לא ביקש ממני, ואני רק מיהרתי וזירזתי אותה. אני מודעת לכך שאני מגיבה לא טוב לכל הסיפור הזה, אבל יחד עם זאת אני לא יכולה לעשות כלום, ההרגשה הזו הפחידה והמנותקת לא בשליטתי אבל היא ממש מפחידה אותי כאילו אני מטורפת. אני בהחלט שוקלת לעשות ספורט. תמיד הייתי נערה/בחורה ספורטיבית אבל נראה לי שזה כבר מאוחר מידי ואני השתגעתי. אני תמיד הייתי עסוקה במחשבות, אבל בשנים האחרונות הן פשוט השתלטו עליי ושיתקו אותי. אני כבר חצי שנה לא לוקחת תרופות ומרגישה הרבה יותר שפויה מאז, אבל אחרי המקרה הזה אני לא יודעת מה יהיה איתי? האם מצבי ימשיך ככה ויחמיר עם השנים או שיש סיכוי שזה יעלם?

הי גוגל תגובתך היא טבעית לחלוטין .את עברת אירוע טראומתי על כל המישתמע מכך ובמיוחד כשמדובר במישהו קרוב לך כל כך כמו אחותך. את צריכה להבין שזה לא קרה בכוונה ובטח שלא רצית בנפילתה כך שאת לא אשמה!!!!!. אל תהיה קשה כל כך עם עצמך- תני לעצמך זמן להירגע ממה שקרה ואז אני בטוחה שתראי את הדברים אחרת. ולגבי העתיד, האמיני לי שאנשים בזמני מצוקה פתאום מגלים שיש להם הרבה יותר כוח נפשי ופפיזי ממה שהם חשבו. אל לך להסיק מהארוע הזה שלא תהיה לך יכולת להתמודד עם דברים בעתיד.אחותך חשובה לך וכל מה שקרה הפחיד אותך אך זה גם יהיה לך גם כסימן דרך ללמוד ממנו הלאה לפעמים הבאות ( בתקווה שאלה לא יגיעו...) החלמה מהירה לאחותך

תודה לך אריאל על הדברים החמים. אבל מהכרותי את עצמי במהלך השנים האחרונות, אני לא מגיבה טוב במצבים מסויימים, אני לא יכולה להרגע גם לאחר ש"הסערה" עוברת, ואני מודעת יותר מדי לכל מחשבה מטרידה לסממנים גופניים, אני מרגישה על סף שיגעון, ובקיצור, אני יודעת שזה לא נורמלי... נעשיתי רגישה מדי לאחר משבר בחיי, ומצד שני אני רואה בכל מה שקרה לי כישלון וחולשה, ואני לא מצליחה ליהיות שלמה עם עצמי ועם תגובותיי... החיים נראים לי כמו מסע כואב ומפרך... אגב, ביקרתי פה קצת לא מזמן בשם חרדה, ואני שמחה שיש לי פה פינה בטוחה קצת...תודה