אוף!!!

בינתיים היו לי כמה ימים מאוד קשים ואני מסתובבת כמו אריה בכלוב. אני מרגישה מסורסת פה כי כל תנועה שלי מהבית חייבת להיות מסובכת, וארוכה , אני חייבת לתכנו הכל כמה שעות מראש כי הכל רחוק מפה. אני מתגעגעת לבית ולחתולים שלי מאוד. נתחושות שלי נעות בין הרגשה שהשמיים נופלים עלי ובין תחושת הקלה שהכל זמני ויש לי את הכוח לשנות את המצב לאט לאט יחד עם השתפרות המצב. אני מנסה לשאוב כח מכל מה שאפשר כדי לא ליפול לתהום וממלה את הטבלה של הטיפול כל הזמן, למרות שאני ממש מרגישה שעוד במהלך הכתיבה לפעמים התחושה שלי כבר משתפרת- כלומר אני עושה את השינוי בחשיבה האוטומטית כמעט מיד. אני מנסה לא לבכות לבד כי אז אני נשאבת למטה, במקום זה אני משתדלת לפרוק את כל העומס הנפשי אצל הפסיכולוגית ואצל חברין שרגילים לראות אותי עם פרצוף נפוח... אני כל כך רוצה כבר להרגיש טוב באמת, לא מתוך שכנוע אלא שהדברים ישתנו ואני אחזור לגור בת"א עם שותפה או משהו, קרוב שלכל החברים שלי, למקומות שאני אוהבת, לאוניברסיטה, שאני לא אהיה כל כך מוגבלת בפעילות שלי. אני רוצה כבר לרזות שוב כדי שאוכל להכנס חזרה לכל הבגדים שאני אוהבת ולחזור להתאפר כל בוקר כמו שאהבתי פעם לעשות.... אוףףףףףףףףףףףףףף

שירה אני יודעת שזה קשה ואולי משולל הגיון אבל סבלנות היא מילת המפתח. את עברת משבר ומותר להגיד את זה בקול ועכשיו את צריכה זמן לאסוף את השברים ולהתחזק. הרגשת האבל שלך והצער היא טבעית ואף רצויה ( כי זה עדיף על הדחקה) וכשהיא תחלוף תהיי פנויה יותר להשלמה עם המצב ולהיסתכלות אחרת על פני הדברים. אל תדחקי בעצמך, תני לעצמך זמן -את זקוקה לזה ולעולם אל תאבדי תקווה אנחנו פה........