הימים האחרונים

טוב כל עניין המעבר היה די קשה, גם הניתוק מהבית שלי, מהחתולים ומהעצמאות. אבל מילאתי את הטבלה של הטיפול הקוגניטיבי, וגם חברים שלי די תומכים והתעניינו מה קורה איתי. הדבר היחידי שמאוד חסר לי ואי אפשר כרגע למלא את החסר זה מגע. אני מאוד אוהבת מגע, וקרבה גופנית. חסר לי מישהו לחבק וירגיש קרוב אלי גם. טוב, לא סתם מישהו, אלא זכר. יחד עם כל האיכב שהיה לי עם האקס, לפחות היה לי מגע עם מישהו. לא יודעת למה, אבל אני ממש צריכה את זה... היום נרשמתי לחדר כושר ( הולמס פלייס). טוב, אבא שלי רשם אותי וגם שאל אותי אם אני רוצה אוטו. שזה ממש משונה כי כל השנים להורי לא היה יותר מדי כסף, ולאחרונה מצבם טוב יותר ונראה לי שהם חושבים לקנות עוד אוטו עכשו כשאני בבית. אני לא אוהבת לקחת מההורים, אבל הלוואי!!! בקיצור, אני מנסה לא לחשוב מחשבות עצובות, למרות שיש לי את כל הסיבות לכך, ואם יש לי מצב רוח רע אני ממלאה את הטבלה, ככה שמצבי לא הכי נורא. אני גם צריכה לקבל, ככה שיכול להיות שכל הבכי קשור גם להורמונים....

פעם הייתי מחכה שהחבר שלי יחזור הביתה כי זה היה נותן לי מן שקט נפשי כזה שאני לא לבד (למרות שכן הייתי...) ועכשו אין לי אף אחד לחכות לו ואני כל כך צריכה מישהו שאני אוכל להיות לגמרי פתוחה איתו. זה קשה להסביר, זו קרבה שאפשר להשיכ רק עם בן זוג. עכשו כל יציאה מהבית כדי לפגוש חברים אומר שאני חייבת לנסוע ברכבת או באוטובוס איזה שעה, כי אני רחוקה מת"א. אז אם קודם היה לי קשה לצאת, עכשו קשה עוד יותר כי זה כל כך בלאגן. אני גם צריכה לחשב את הכסף לנסיעות עד שאתחיל לעבוד, אחרת לא אוכל לשלם את שכר הלימוד שלי. כל כך הרבה דאגות ולחצים מיותרים, ואני שואלת: מה עשיתי שזה מגיע לי ולמה דווקא עכשו. נכון שצרות באות בשלשות אבל ביחיאת....

שירה תני לעצמך זמן. את צריכה להיות קצת אם עצמך עכשיו והאמיני לי שברגע שתהיי בשלה למערכת יחסים חדשה גם זו תבוא. אנו לא מזמינים עלינו את הצרות אבל את עושה רושם של בחורה חזקה ואת תעמדי בזה. אני יודעת שתצליחי