שוב אני
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
היי ד"ר הידש וכולם הבוקר קמתי עם תחושה רעה , הכאבי רגליים לא עוזבים אותי ואני מתחילה שוב להכנס למעגל החרדות , טוב , אז לקחתח חצי כדור קסנקס והמשכתי ללמוד לבחינות , אבל , אני יודעת שזה לא פיתרון , ולמרות שכולם מעודדים אותי ואומרים לי שזו רק תקופה ואני צריכה לשרוד אותה , אני בתוך תוכי מרגישה ששוב אני נופלת ופשוט אין לי כח יותר להתמודד , לכן נראה לי שאני אחזור לתרופות (בצער רב וביגון קודר) , התרופות נותנות לי הרגשה שאני לא מספיק חזקה להלחם בחרדות , אבל , מצד שני , למה לסבול , יכול להיות שעם תשתפר ההרגשה שלי אז גם הטיפול הפסיכולוגי יזרום , גם כושר הריכוז שלי יעלה וגם היחסים עם הסביבה (במיוחד הסבלנות שלי לבנותי) ישתפרו. מה אתה חושב ד"ר הידש? נראה לי שאתה מעדיף במצבים לא אקוטיים כמו שלי להתמודד רק בעזרת שיחות ולא תרופות . המצב הזה פשוט לא ברור , הייתה לי תקווה שהפסקתי עם הכדורים שאצליח ושאולי קרה נס והחרדות פשוט נחלשו ויעזבו במשך הזמן , אבל אני רואה שהחרדה שלי היא עקשנית , והסימפטומים מתלבשים עלי כמעט יום יום , האם באמת כדאי לתת עוד צאנס ללא תרופות ? או להפסיק להלחם ולנסות לעבור לסרוקסט כפי שהציע לי הרופא? נמאס לי כבר אין לי כוחות אני עוד צעירה ומרגישה שהחיים במקום להיות טובים ומהנים סתם מלחמה אחת גדולה או שאולי אצל כולם ישנם מלחמות , גם אצל כאלו שלא סובלים מחרדות? ועוד דבר קטן - האם יש סיכוי שה"מחלה" הזו לפחות משתפרת עם השנים כך שהיא לא מפריעה לתפקוד היום יומי , או שישנם כאלו שאצלם זה פשוט כרוני ולא עובר (כלומר שצריכים לקחת טיפול תרופתי כל החיים) צר לי על השאלה הארוכה סתם יום דפוק ופסימי ביי יונית
יונית היקרה לגבי השאלה שלך אם כדאי לתת עוד צ'אנס ללא התרופות אז התשובה נמצאת אצלך:אם את יכולה לסבול ולמשוך עוד קצת בכדי לבחון את פני הדברים או שאינך מעוניינת יותר בסבל. יונית, עצם העובדה שאת לוקחת תרופות אינה הופכת אותך לפחות איתנה וחזקת אופי. האם היינו מעיזים להגיד לאדם שסובל מכאבים איומים ולוקח אקמול כי הוא נמושה וחסר כוח סבל? אותו דבר אצלך . התקפי מחלה ודיכאון אינם פחות חמורים מכל מחלה אחרת ולכן אינם פחות ראויים לטיפול. כמו שכתבת- את סובלת ואין סיבה שזה יקרה. אני זוכרת את החשש הזה אצלי בתחילת טיפולי הפסיכאטרי ( לפני שנתיים בערך), נורא חששתי מנטילת תרופות ופיתוח תלות הבם אך בראייה לאחור אלה ממש הצלו אותי והחזירו אותי לחיים. נכון שיש עליות ומורדות ( ובעצם לאיזה אדם אין זאת?) אך אינני רוצה לחשוב מה היה מצבי ללא הטיפול הנ"ל היום. השאיפה בכול טיפול תרופתי אנטי דכאוני הוא להגיע לאיזון מסוים ואז להתחיל להפחית במינונים עד הפסקה מוחלטת לעיתים . כל מקרה לגופו וצריך לבחון את המצב בהתאם לרקע של החולה, מצבו והרגשותיו. יונית, האמיני לי שאם כל הקושי והתחושות הרעות תהיינה גם תקופות הרבה יותר טובות. אסור לנו להישבר ולאבד תקווה נכון? ואני מאמינה בך שתצליחי לצאת מהנפילה שאת חווה כרגע. אנא המשיכי לעדכן אותי, מחזיקה לך אצבעות והמון בהצלחה לשניננו בבחינות...
לאריאל וד"ר הידש אריאל , את מקסימה , תודה רבה על העידוד , בטוח שיהיו עוד ימים טובים , אולי אחרי המבחנים תשתפר קצת ההרגשה , אגב מאיפה את בארץ? אני מאזור רחובות , והרבה אצלנו במושב סובלים מחרדות , דבר מדהים ,לא? יש לי גם שאלה נוספת לד"ר הידש , האם הכאבי רגלים (מן כאבי שרירים מפושטים שיש לי כבר שבועיים מאז השפעת שחטפתי) , יכולים להיות תסמונת הפיבריאולוגיה ? (כמו מחלת התשישות הכרונית) , או שאולי זה תסמין של מתח ולחץ? כרגיל החרדה ממחלות וההיפוכונדריה שלי גוברת כל פעם שאני חשה ברע. תודה לכולכם על העידוד ביי יונית
