ל-נמלה של החיים.

היי, תודה על המחמאה,גם את מקסימה לא פחות וחבל לי שאת כל כך סובלת. כתבתי לך שאני לא רוצה לשמוע את המשפט-אין לי זמן-היחיד שמותר לו הוא-דודו טופז. אבל את בחרת להתחכם.(סתם צוחקת). אני מבינה שבנך נח בבית-החלמה מהירה. לשאלתך,אני אמא לילדים בגילאי-12,9 ו-שנה.אני עסוקה מאוד מאוד.קמה כל יום ב-5.00 וחוזרת ב-17.00.ואז מתחיל יום חדש.אבל פעמיים בשבוע אני מבריזה לכולם והולכת לבריכה. אם לא אדאג לעצמי,אני יכולה להבטיח לך שאף אחד לא יעשה זאת במקומי,עם כל מה שמשתמע מכך.ניסיתי כל חיי להיות 100% בעבודה וגם בבית,זה גרם לי ללחצים מיותרים.ויתרתי על קריירה(למרות שזה חלום חיי)לטובת המשפחה.אי אפשר להיות 100% והיום אני מבינה את זה יותר מתמיד. לא ציינת מדוע את משתתפת בפורום הזה.אני אישית סובלת מחרדה (לאחר לידה)ואני מטופלת בסרוקסאט כבר חצי שנה. אשמח לשמוע ממך. עוד שאלה קטנה ואת לא חייבת לענות-מאיפה את בארץ?אני מהצפון. שגב

שלום חברה יקרה! מכירה את הרצון להיות 100% בכל מה שאני נוגעת, חלק גדול מהזמן גם ממש האמנתי לזה ונתתי לסובבים אותי את התחושה הזו. היום קצת קשה לי לרדת מהעץ... הלוואי ויכולתי לוותר על הקריירה שלי, ולו רק למספר חודשים אבל המחנק הכלכלי לא מאפשר לי .... הגעתי לפורום הזה בעקבות מחלת המניה דיפרסיה ממנה סובלים 3 מאחיו של בעלי ב"תורנות" מזה תשע שנים, לאחר התקף שעברה אחותו לפני מספר שבועות. היא כבר מרגישה יותר טוב (יחסית...) אבל אני "הצצתי ונפגעתי". תוך כדי ניסיון לסייע לה ולמשפחתה באירוע האחרון מצאתי את עצמי מחטטת פנימה והבנתי שגם אצלי המצב לא משהו. אין אומנם דיאגנוזה קלינית אבל YOU KNOW, לא צריך אותה כדי לדעת שמשהו לא עובד בחיים שלך. מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי עליות וירידות במצב הרוח ובנעוריי רשום אפילו "ניסיון התאבדות" אחד או שניים שלדעתי היו יותר קריאה לעזרה מאשר רצון אמיתי למות. בלידה האחרונה שלי (לפני כשמונה שנים) היה לי סיבוך רציני ולאחר 11 שעות בחדר הניתוח ומוות קליני אחד נשארתי בחיים, בלי רחם אבל בחיים. התחושה הראשונה היתה להודות לבורא עולם או לגורל או למה שזה לא יהיה על שנשארתי בחיים, אולם לאחר מכן באה ההתפכחות קשה עם תחושות עזות של אובדן הנשיות (לא הייתי צריכה להתאמץ כדי להרגיש כך, מספיק להסתכל בצלקות המזוויעות של הניתוחים שעברתי באותו לילה...) מאז אני די מתנדנדת במצבי הרוח ובכלל... ניסיתי לקחת פעם סרוקסט וקלונקס שקיבלתי מרופא המשפחה אבל לאחר 48 שעות בהם הרגשתי זומבי אמיתית ויתרתי על הכדורים. וואלה איזה פטפטנית אני, שואלים אותי מאיפה אני בארץ (מהדרום) ואני מתערטלת בלי מעצורים ושופכת את סיפור חיי ). טוב את האמת רק חלק ממנו, אבל חשוב להישאר מעניינת כדי שלא להימאס (בצחוק).