ל-נמלה של החיים.
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
ערב טוב יקירתי, אני בת 36 ,נשואה +3. אצלי הבלאגאן(חרדות)החלו בעקבות לידה מסובכת מהרגיל. בקשר לשם שבחרת לעצמך-הייתי רוצה להציע לך שהגיע הזמן שתתחילי לדאוג לעצמך.תתחילי לעשות דברים שאת אוהבת.הילדים כבר גדולים ו-זמן זו לא הבעייה.(ככה שמראש אני לא רוצה לשמוע-אין לי זמן). לאחר הלידה השלישית עברתי תקופה לא קלה,ובעקבותיה החלטתי מספר דברים לגבי המשך חיי.לא הפכתי להיות אגואיסטית,אבל בהחלט התחלתי לחשוב גם על עצמי,מה שפעם לא העזתי לעשות.כל הזמן הייתי עסוקה בלתת עד ש-.........קרה המקרה וכמו שאת כבר מבינה החרדה שאני סובלת ממנה היא מהלידה אבל היו שותפים לה עוד כמה אנשים בדרך. בעזרת ידיד טוב שלי,החלטתי לקחת את עצמי מספר פעמים בשבוע לקאנטרי באיזור מגוריי.אני הולכת עם חברה שלי ואנחנו פשוט חוגגות. מה דעתך?האם יש סיכוי שתחשבי על זה? אשמח לשמוע ממך. שגב
תודה שחשבת עלי. את יודעת, אני לא יכולה להגדיר את עצמי כאדם נאיבי אבל זה לא מונע ממני להתפלא בכל פעם מחדש מהעובדה שאנשים זרים יכולים לגלות כלפייך אמפטיה, רגישות והתעניינות גדולים יותר מהאנשים ה"קרובים" אליך באמת... לעצם העניין, לא יודעת באיזה גילאים ילדייך, אבל ככל הנראה צעירים מילדיי. מן הסתם תגלי בהמשך שתשומת הלב והזמן שאת משקיעה בהם כשהם גדלים לא מצטמצם, אם לא להיפך... זה לא סותר את טענתך בעניין הזמן מכיוון שאני מאמינה שזמן ניתן "לייצר", אם רק רוצים בכך. סתם דוגמא חיה, ברגעים אלה ממש נמצא הבן האמצעי שלי (16) בחדר המיון עם בעלי בהמתנה לצילום. הוא נפל מהאופניים וקיבל כנראה מכה רצינית בכתף. אני מקווה שזה לא חמור מידי וכדי להפיג את החרדה (האימהית ולא הקלינית) אני יושבת מול המחשב. אני מסכימה עם כל מילה שלך אבל חוששת שהדברים מורכבים הרבה יותר, לא מעט באשמתי. ככל הנראה מיצבתי את עצמי לאורך כל השנים כיצור כמעט כל יכול והיום אני מוצאת את עצמי מוקפת באנשים שמצפים ממני להמשיך ולהיות תמיכה, משענת רוחנית, אלופת העולם בעצות ואוזן קשבת ללא הפסקה. אין לי כוונה להציג את עצמי כקדוש מעונה, אני ממש לא. אפילו נדמה שחלק בלתי נפרד מהסיבות שגרמו לי להפוך לכזו (מסקנה שהגעתי אליה במסגרת בחיטוטי נפש בלתי פוסקים בעברי) הן הצורך לחוש נאהבת, "חכמה" וגורם מרכזי בחייהם של אחרים. בהחלט יש בכוונתי להתחיל לדאוג לעצמי אבל אני לא ממש גיבשתי דיעה על איך לעשות את זה ובנוסף, אני מקווה שלא הגעתי לנקודת האל-חזור שבה די ביטלתי את עצמי לטובת כל העולם ואישתו. קשה לי עדיין לחשוף את הכל, אבל העסק הוא די מורכב ושברירי. אני מקווה שאני לא נשמעת לוזרית כמו שאני מרגישה אבל אני בהחלט יכולה להבטיח לך שאני בדרך לשינוי אמיתי. נ.ב. קטן לסיום - אני עובדת בשנתיים האחרונות כמנהלת אירועיים בקאנטרי קלאב באזור מגוריי, כך שבעיני החגיגה היא מקום עבודה... לסיום - רציתי תדעי שאת פשוט מקסימה.
סליחה שהיתפרצתי אבל הייתי חייבת לשאול- מה שלום הבן שלך? הצילום יצא בסדר?
