התמודדות עם דכאון של בן משפחה

ד"ר שלום, אח שלי, בן 19.5 מטופל אצל פסיכולוגית כבר מס' שנים. הוא אינו מאושר, אינו "מוצא את עצמו", הבטחון העצמי שלו נמוך ביותר, הוא השתחרר מהצבא על 21 כי לא רצה לשרת, הוא מתבטל כבר שנה ומשהו בבית, חסר מוטיבציה לחלוטין למצוא עבודה, לא מעוניין בעבודה שדורשת הרבה שעות או בעבודה שכרוכה באנשים, מסתובב בלילות וישן בימים, מעשן גראס באופן קבוע. הפסיכולוגית המטפלת בו מנסה להרים אותו על הרגלים וטוענת שבשל מצבו המשפחה צריכה לעזור לו למצוא עבודה (ואנו מנסים) אך הרבה תלוי גם בו בלבד. לאחרונה, לאחר שנכשל בניסיון נוסף למצוא עבודה, הוא בירידה קשה של מצברוח ויש לנו חשש שמא בשלב זה או אחר ינסה לפגוע בעצמו. הוא סרב לקבל טיפול פסיכיאטרי. אילו אופציות יש למשפחה? יש קבוצות תמיכה להורים במצבים דומים? האם טיפול של מספר שנים בהם לא חל שינוי דרסטי משמעו שיש להחליף את הפיסכולוג?

לרז שלום, אכן כפי שקורה עם כל מחלה קשה מדובר ב"מחלה" של כל המשפחה ולא רק של בן משפחה אחד. אין ספק שכל המשפחה סובלת. בדרך כלל מקבלים תמיכה מפסיכולוג אחר במסגרת צבורית או פרטית כך שהפסיכולוגית ממשיכה לטפל בעיקר במטופל העקרי שלה והקשר ביניהם נמשך. בהחלט יש מקום לחשוב מה שקורה בטיפול ולעשות הערכת מצב. לא הייתי רץ להחליף מטפל, לעתים זה אפילו מסוכן, יש לאחיך אמון במטפלת ואסור לפגוע באמון זה ללא סיבה טובה. אבל בהחלט יש מקום לבדוק ולשאול אותה מה קורה? מה האבחנה שלה ומדוע הדברים לא מתקדמים או מה התחזית שלה לעתיד של אחיך וגם להמשך הטיפול. לפי חומרת הדברים שאתה מתאר לדעתי יש חשיבות לפנות לייעוץ פסיכיאטרי המשפחה צריכה לעזור אבל אם גם הפסיכולוגית חושבת כך אז תפקידה להביא את האח שיסכים להתערבות הפסיכיאטרית. צריך לבדוק את דעתה ומחשבותיה גם בנושא זה, האם גם היא סבורה שיש מקום להתערבות פסיכיאטרית? ואם כן אז מה היא עשתה כדי לקדם את הנושא. אני חושב ששאלותיך במקום וצריך לחשוב על שינוי או תוספת לדברים כי כך אין הרבה התקדמות לפחות כפי שאתה מתאר את הדברים. אבל לא כדאי לפגוע בקשר עם הפסיכולוגית, לשאול אותה שאלות, לקבל דין וחשבון אבל לפגוע בקשר רק אם חייבים. ביי דר' גיורא הידש

ד"ר שלום, תודה על תשובתך. הפסיכולוגית המטפלת אמרה שהיא ניסתה לקבל את הסכמת אחי לפנות יחד עמה לפסיכיאטר, בין היתר לקבלת טיפול באמצעות כדורים מתאימים. אחי דחה את הרעיון על הסף. מה עושים עכשיו בטרם יהיה מאוחר מידי? לטענתה, אחי מרגיש רע בקשר לעצמו וליכולתיו, לא פוסל בכלל שיגיע לתחתית. רוצה לשנות אבל לא מצליח או מפחד להיכשל ולכן לא תמיד מנסה. כמובן שכל כשלון מחזק את תפיסתו לגבי עצמו. לנו כמשפחה- יעצה הפסיכולוגי לתת חום, אהבה ותמיכה. לנסות לעזור למצוא לו עבודה. עשינו את זה אבל ברור שההצלחה העבודה ועתידה תלויה רק בו. הפחד הוא שאם ייכשל שוב ינוט בצעדים דרסטיים יותר. יש משהו נוסף שאנחנו יכולים לעשות? תודה מראש