סערת נפש

שלום, אני לא יודעת מה אני רוצה לשאול. אני חשה לכודה בחיים, אני לא רוצה למות. אבל החיים מסבים לי ייסורים רבים. אני חושבת שבעורקי זורם 95% כעס. אני לא מצליחה להשתחרר מזה. אולי אני מאזוכיסטית, אני מנבה שנים ליצור חוויה מתקנת וממחזרת חוויות קשות מהעבר. לעיתים יש לי בלאק אאוט מהכל ואני לא מרגישה כלום, אבל מתכנסת בחרדה. בשבוע שחלף לא הצלחתי לתקשר עם אנשים, הפגישה עם הפסיכו' הייתה אסון, נוצרו עימותים עם חברים. הרגשתי שאני לא מחוברת לעצמי, כהות חושים, הרגשתי ריקנות מוחלטת והראש שלי היה מרוקן. איבדתי זהות, או רצון כלשהו. זו תחושה שאני ניסיתי להסביר לפסיכו' שלי אבל ללא הצלחה יתרה. זה כאילו שאני חיה כשני אנשים, האחת כל הזמן מסתכלת על השניה - זאת שחיה ויש לה את הגוף והעור..ושואלת את עצמה מה היא מרגישה עכשיו, מה היא תעשה עכשיו, לעיתים רחוקות חל נתק ואני פשוט חיה ושוכחת מהמודעות הזאת.. עד שהיא מתעוררת ועושה הערכת מצב. אין לי מושג איך לתאר את התופעה הזאת, זה כאילו שאז אני לא מדברת וחיה בגוף ראשון, אלא כמו רובוט, שהמערכת נותנת לו פקודות, תוך כדי הערכת מצב ואנליזה של המציאות. אני פשוט דפוקה? אין לי בעיה עם זה אבל לפחות שאני אהיה דפוקה בגוף ראשון ואחיה כדפוקה. ( מוזר, הא?!) ןזה כאילו שבתת מודע אני נביאה על עצמי חוויות קשות וכואבות, כי זה אולי מחיה אותי? כי המצב שמוכר לי ביותר הוא המצב הזה? (כשפוגעים בי, מתעללים בי, משפילים אותי) מעבר לזה הטיפול הפסיכו' תקוע, התת המודע שלי סגור ונעול ולי אין גישה אליו. ואולי אין בו כלום שיכול לשפוך אור? יש לי מחסומים של חשיבה והתעמקות באותם סיבות עלומות. בלה

אבל... את יודעת לתאר במילים מדויקות ונוגעות ללב את התחושות שלך אולי זה כלי שתוכלי להיעזר בו?

לבלה שלום, את בהחלט מתארת בצורה בהירה ומסבירה את מצבך ואפשר להבין אותו היטב. הדבר המעודד ביותר שאת כותבת הוא שאת מרגישה כמו שני אנשים, הפירוש שלי לכך הוא שאת מודעת להתנהגויות שגורמות לך לקושי, את סובלת מהם אבל אינך יכולה למנוע אותן, כאלו הלא מודע משתלט על מה שקורה לך. המודעות וההכרה שמשהו לא בסדר, עם יכולת התבוננות ותיאור הם הדברים המעודדים ביותר במכתבך. אין זה אומר שאינך סובלת, להיפך. אדם שאינו מודע לקשייו ומאשים את כל העולם סובל פחות ממך, את סובלת יותר כיוון שאת מודעת ומרגישה מה קורה, את מתכוונת לטוב "ויוצאים" לך דברים רעים. כיוון שאת רואה את חלקך במה שקורה את מאשימה את עצמך ולא אחרים דבר אשר מכאיב שוב ושוב. לצערי אני חייב להסכים שיש לך בעיה. אבל לפחות תאשימי את עצמך פחות. את מאשימה את עצמך ומייסרת את עצמך וגורמת לעצמך סבל נוסף, אם תראי שיש בעיה ותראי את המאמצים שאת משקיעה כדי שהבעיה תיפטר ואיכות החיים שלך תשתפר תוכלי להתעודד מכך. את משקיעה הרבה וסופה של השקעתך שהיא תתן פירות. אינך כותבת בת כמה את וכמה זמן את בטיפול פסיכולוגי, שתי עובדות החשובות לי כדי להעריך את המלצותי. בכל אופן הטיפול הפסיכותרפי מאוד חשוב. הייתי פונה גם לפסיכיאטר כדי שיעריך את מצבך, האם טיפול תרופתי יכול להקל על הסבל שלך. שיהיה שבוע טוב, אם יש לך שאלות נוספות אשמח לעזור ביי דר' גיורא הידש