להגיד את האמת למטפל ולשאול אם משהו לא ברור
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אז כמו שהמלצתם אמרתי לרופא שמטפל בי שאני מרגישה שאני לא מאוזנת ושקשה לי נורא עם מצבי הרוח המשתנים במהרה...ומה יצא לי מזה? הפניה לפרופסור לשיחת ייאוץ.(מישהו במקרה מכיר את פרופ' ויצמן מגהה?) לא מספיק שאני גם ככה מרגישה גרוע הרגשתי כאילו שהוא הנחית עלי פטיש על הראש.יצאתי ממנו עם הרגשה של בגידה ונטישה. אני מאובחנת כבי פולרית זה שלוש שנים אבל לא ממש קלטתי את המשמעות.אני רכשתי לי המון ידע תאורטי על הנושא ולמרות שמצאתי את עצמי מתוארת בתסמינים לא יכולתי (רציתי?) להבין שאני חולה.חולה במחלת נפש. אני חיה חיים רגילים.אני אמא,אני עובדת, אני כמו כולם.אז כנראה שאני לא... בטיפול הזה היה לי לראשונה אומץ להודות שקורה (לאחרונה הרבה) שאני נלחמת עם מחשבות אובדניות ושאחרי שזה עובר לי אני בעצמי לא מבינה למה.לא שחסרים לי בעיות,במיוחד אחרי הגירושין.אבל בגדול אני מצליחה להסתדר. אחרי שהרופא שלי דיבר על הליכה לפרופסור הזה הראש הפסיק לגמרי לעבוד וכבר לא ממש הקשבתי למה שהוא המשיך להגיד.באתי הביתה הרוסה ובסוף מצאתי אומץ להתקשר אליו ולשאול אותו אם הוא פשוט התייאש ממני.מתברר שהוא "רק" רוצה דעה שניה לגביי שינוי בתרופות..."כעונש" על קו המחשבה הוא ביקש ממני להתקשר אליו פעמיים בשבוע (הוא יודע שאני שונאת להפריע לו מחוץ לשעות הטיפול). בקיצור...הוא מודאג וזה די מדאיג גם אותי. סליחה על האורך.אני עדיין לא סגורה על איך אני אמורה להרגיש עם כל זה. שבת שלום. אורלי
היי אורלי, וגם לך איחולי שבת שלום... לדעתי האישית והלא קובעת- מה איכפת לך להיפגש עם פרופ'? עם עוד איש מקצוע שיתן לך את דעתו? ועוד בחינם- על חשבון המימסד.... מה איכפת לך, חמודה? תחשבי על הילדה שלך שצריכה אימא חזקה ובריאה ומאוזנת. קחי הכל ב"סבבה" שלך, שיבא.
היי שיבה יש הרבה בדברייך...אבל (צפוי שיבוא "אבל",נכון?:)) זה לא על חשבון הממסד.זה פרטי אבל עדיף על אישפוז, כפוי או לא.... ההרגשה שהרופא שלי (שהוא גם המטפל שלי) מרים ידיים...אין לי מילים להסביר את הקושי ואת הכאב לקבל את העובדה שהוא החליט שהוא רוצה לחלוק את האחריות עם מישהו "גדול" יותר ממנו.שנים הוא בעיניי הכל-יכול והאיש הקרוב אלי ביותר.זה די פטתי, אני יודעת...אבל ככה זה התגלגל לו לאורך השנים.אני מתקשה מאוד להאמין באנשים. חסר לי מה שנקרא בשפה מקצועית BASIC TRUST. ועכשיו גם הוא נוטש אותי באיזהשהו צורה....וואו..כמה אני פטתית. אם אני רוצה להשאר אצלו בטיפול אין לי הרבה ברירות.בשבוע הבא אני צריכה לעשות בדיקות דם ואז לקבוע עם הפרופסור. אני יכולה להבין שהוא מפחד לקחת מאחריות על לקוחה אובדנית.בכל זאת לא ציפיתי ממנו לצעד הזה. אורלי
