עצבים

לאחרונה (כשנתיים)אני סובל מהתפרצויות זעם שכוללות צעקות ואיומים כאשר אני נעלב או פגוע ממשהו ( בעיקר מהחברה או מאנשים שיקרים לי) התנהגותי הפכה לבלתי נסבלת, חברתי זרקה אותי אני הרוס וניסיתי בכל דרך לרסן את עצמי ללא הואיל. הלכתי לפסיכיאטר דרך קופ"ח והוא נתן לי כדורים(טגרטול וסרוקסט) אך תרופות אלו לא השפיעו בכלל הגעתי למצב של עייפות נפשית והרגשה כאילו אין תקווהב מיוחד לאחר שחברתי נטשה אותי בעקבות התנהגות זו אני כבר לא יודע מה לעשות אנא עזרו לי... תודה שי

ערב טוב, כדאי שתתן קצת יותר פרטים . כמה זמן לקחת/לוקח כדורים? האם שילבת טיפול פסיכולוגי? לא ממש הבנתי מה יותר מפריע לך-האם זה שהחברה עזבה אותך?או ההתנהגות שלך,שאתה מאוד רוצה לשפר? שגב

את הסרוקסט אני עדיין לוקח את הטגרטול הפסקתי אחרי חודש וחצי ובמובן שאני מוטרד עד מאוד מהסיטואציה של עזיבת חברתי(אחרי שנתיים וחצי ביחד) אך שוב היא וגם אני וגם הוריי מאשימים אך ורק אותי בפרידה בטענה שמליון אנשים יכולים לעמוד באותה סיטואציה כמו שלי( ההעלבות) אך הם לעומתי לא ישתוללו ויאיימו אלא יגיבו בדרכים אחרות לכן אני כועס ומאשים את עצמי במצבי כיום וכן מוטרד עד מאוד גם מתופעה זו!!!

וחוץ מזה כמובן שהלכתי קודם לפסיכוטראפיה שם הפנו אותי לפסיכיאטר (לאחר שלושה חודשי טיפול)

שלום לשי ולכולם, אני רואה שעוררת ענין רב, הסיבה לכך היא שכנראה הבעיה משותפת לרבים וכולם מכירים את ההרגשה. אני חושב שטוב שהפסקת תרופה אחת מבין השתיים. אני תמיד מעדיף להתחיל עם תרופה אחת ולראות כיצד היא משפיעה והאם יש תופעות לוואי. אם מתחילים עם שתיים לא יודעים מי מהשתיים הועילה ומי גרמה לתופעות הלוואי...ובכלל עדיף עם פחות תרופות. לעצם העניין, הדבר הראשון העולה בדעתי היא השאלה האם עברת טראומה כלשהי, בילדות בצבא או תאונת דרכים או כל דבר אחר, פעמים רבות אנשים שעברו טראומה הם יותר רגישים לכל פגיעה כיוון שכל פגיעה מאיימת על שלמותם הרבה יותר מאנשים שלא עברו טראומות. הדבר דומה למשפט "מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין". אתה לא כותב הרבה על עצמך לכן איני יכול להעמיק בנושא של הפגיעות, אבל אצטט את אשתי היקרה "ציפיות יש רק לכריות". אם אין ציפיות אין אכזבות והמשפט נאמר מתוך כוונה טובה. כלומר עדיף להנות ולשמוח עם כל הפתעה או מעשה טוב של בן הזוג ולראות בו דבר חדשני ומיוחד ולא לאמר ציפיתי ליותר ולכן התאכזבתי. עדיף ללמד את עצמנו להודות על דברים טובים מאשר לצפות ולא לקבל. הטיפוס הקשה ביותר הוא זה שחושב שבן הזוג יכול לנחש את הציפיות שלו ומה טוב לו. לכן הוא לא אומר מה הוא רוצה, מצפה ומה טוב לו. בן הזוג צריך לנחש ואם בן הזוג טעה אז כמובן מתחיל הכעס. לאנשים הללו האמה הייתה חונקת וכל הזמן מציעה ואומרת מה טוב לילד ועושה עבור הילד והילד התרגל שעוד לפני שהוא מבקש, אמא מביאה לו. מצטער...בחיים זה אחרת, צריך להגיד מה אני רוצה ואז יש סיכוי שאקבל... מה דעתכם? ביי הידש