אני חושבת שאני אהבלה לא אחראית ואני לא יודעת מה לע

שות. היה לי פעם ידיד טוב-חבר במשך כמה שנים שהיה אחראי למשפחתו הלא ממש בריאה בנפשה.בתקופה האחרונה התעקשתי ללמוד משהו מאוד מאוד קשה באיזושהי אקדמיה/מכללה/אוניברסיטה ולא כל כך הצלחתי ודי התעקשתי להתמודד עם זה למרות שהראש שלי היה הרבה בדברים אחרים. אז די הכרחתי את עצמי לא לבקר אותו למרות שהתגעגעתי והרגשתי שזה חשוב שאבוא והבטחתי אך כיזבתי. כדי להסביר את עצמי אני אספר פה שהיתה לי הרבה שנים לפני זה פגיעת ראש טראומטית בתאונה ונאלצתי לראות בתקופות מסויימות פסיכיאטרים כי הייתי מאוד עצובה בגלל אורח החיים שהייתי בו במשך שנים אחרי התאונה ושטויות שעשיתי מרוב שהייתי במשטר ובגלל זכויות משפטיות שנלקחו ממני בגלל שהיה מעורב בזה סכום רציני, ולא הוסיפו לי תחושת חופש ועצמאות ותחושה שמכבדים אותי. בקיצור קיבלתי גם אנאפרניל וגם קלופיקסול. פעם ידעתי בדיוק מה קורה עם כל תרופה אבל עבר הרבה זמן ולא זכרתי בדיוק. בקיצור, ראיתי את התרופות האלה בבית שלו ואמרתי שאני מכירה ונתנו לי אותן, בלי לזכור לאיזו מהתרופות בדיוק היתה עלי השפעה אובדנית ואיזו תרופה היתה משתקת ואיזו תרופה בעצם הצילה אותי. אז אמרתי לו שקלופיקסול זאת תרופה שמשתקת (וזה נכון אבל זאת גם התרופה שמצילה) ואנאפארניל זאת התרופה שהיא נגד דיכאון (זה מה שכתוב עליה אבל למעשה אני לא זוכרת עד כמה היא הוציאה אותי מדיכאון בזמנו, והניסיון האובדני שהיה לי היה אחרי התרופה הזאת ולא אחרי הקלופיקסול.וזה אומר שהיא מביאה מחשבות לא ממש מעודדות אבל את זה אני זוכרת רק עכשיו אחרי שביררתי.) אז אמרתי לו בדיוק הפוך והוא זרק את הקלופיקסול וכנראה שהוא המשיך לקחת אנאפרניל ולמרות רמזים חשודים מאוד שקיבלתי ממנו (בצירוף להכחשות והרגעות) לא באתי יומיים לפני יום השואה למרות שאמרתי לו כמה זמן לפני זה משהו על התאריך הזה ולמרות שממש הבטחתי לבוא.והסברתי לו שאני מאוד בלחץ ושכנעתי את עצמי ואותו. ואם אתה ד"ר לפסיכיאטריה אתה בטח מתאר לעצמך מה קרה למחרת כשצלצלתי ורציתי והתכוונתי לבוא במקום אתמול דאז, וכמה עצוב שהיה ביום השואה.מסתבר שרק בחודשים האחרונים שלפני זה הוא התחיל לפתח משהו לאחר שנים בהן הוא נשא באחריות ולאחר שהוא נשאר לבד עם דמות מאוד בעייתית מבחינה נפשית .בקיצור הייתי מאוד עצובה ועודדו אותי הרבה, ואיכשהו המשכתי וגם דיברתי לפעמים עם אנשים שהכירו אותו כולל הדמות הזאת, שנותרה די לבדה. אז למרות שאולי הייתי צריכה לשמור על קשר לא הקפדתי על זה, מה גם שהיו לי רגשות מעורבים כלפיו. ולא מזמן שמעתי שהוא הצטרף לשם. אבל הרגשת האשמה החזקה שהתעוררה בי מקורה בבן אדם הראשון שהיה לי רגש אליו. אה,! שכחתי לספר. היתה לי גם תרופה שקונים בבית מרקחת בלי מרשם ושמאוד מפיגה דיכאון בשניות והבטחתי להביא והוא היה מלא תקווה וכאמור לא הבאתי. בקיצור, אני חושבת שאני אהבלה לא אחראית ולא יודעת מה לעשות. לא סיפרתי את זה כל כך בפרוטרוט למשפחה שלי ןכמובן שלא למשפחה/חברים שלו, אבל יש לי תחושה שאני גרמתי למותו. אשמח לקבל את דעתך ואת תגובתך.

אני יקרה הכאב, האשמה, הבילבול עולים מבין שורותיך. אינך אשמה במותו. לא יותר מאנשים אחרים שסבבו אותו, הרי אדם אינו אי, ולא את האחראית היחידית לחייו ולבריאותו. במיוחד שגם עליך היית צריכה לשמור, לפעמים קשה לחזק אנשים כשהנפש שלנו עצמינו מדממת ופצועה, ומפגש עם אדם פצוע במשהו דומה לשלנו מכאיב לנו כלכך. אל תאשימי את עצמך, יקרה. היית לו הידידה הטובה ביותר שיכולת. לא בגללך ולא באשמתך הוא עבר לעולם האחר. האחריות של אדם היא על עצמו, קודם כל. וכנראה שהיית צריכה לשמור על עצמך כשהתרחקת ממנו מעט. תרגישי טוב. אנחנו איתך. חג של אור ונחמה תמי.

גם אני אשמה במותו. כל מה שכתבת נכון רק שאני לא הייתי צריכה לשמור על עצמי כשהתרחקתי ממנו מעט. במצב מאוד קשה העדפתי לשנות את סדר העדיפויות שלי , לזרוק כסף ללא תועלת לבהות בחומר שהלחץ לא גרם לי לקלוט אותו, ולהתעקש.גם כשהוא ביקש שאבוא, ונשמע לא הכי טוב.ולא הייתי צריכה לשמור על עצמי כי ברור היה לי שאפילו אם קורה משהו רע עם אחיו הוא נותן לי כסף למונית הביתה ושזה לא נכון שבן אדם מיואש עם עצמו יכול לפגוע באחרים כי לא אכפת לו. כן אכפת, פשוט קשה לו באופן קיצוני.הבעיה שלו לא היתה עד כדי כך דומה לשלי כך שזה לא מה שהיה מכאיב כל כך. והייתי יכולה לבוא ולהיות יותר בסדר אליו ואלי.