לא יודעת אם זה המקום...
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
לכתוב את הדברים הבאים.אם לא,אז סליחה. אני פשוט לא יודעת מה עובר עלי וזה ממש מלחיץ אותי. למי שכבר קרה אותי כאן יודע שאני מאובחנת כביפולרית ונצאת בטיפול תרופתי ופסיכותרפי. השבוע הזה הוא שונה מאוד מי מה שאני כבר חוויתי.נתחיל מההתחלה.. אני הולכת לטיפול בימי ראשון ובמקרה חרום מוסיפה עוד פגישה באמצע השבוע.היחסים עם הרופא המטפל בדרך כלל מצויינים וגם אם פגישה עברה לא הכי טוב אני פותחת את הנושא בפעם הבא ודברים מסתדרים.אני נמצאת אצל הרופא הזה שנים רבות ובגלל שאין לי יותר משפחה הוא הפך במהלך השנים למין תחליף אמאבא בשבילי.בשנה האחרונה התגרשתי והמצב הפסיכולוגי והפסיכיאטרי שלי החמיר.אני סובלת מהמון חרדות בנוסף להתקפים תכופים של מאניה ודיכאון.היו לי שני התקפים פסיכוטיים קצרות במהלך השנה הזאת ורק תודות לטיפול המסור לא מצאתי את עצמי מאושפזת. אני אמא לבן בגיל ההתבגרות ובעלת עסק עצמאי כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי להשבר. נחזור למה שקורה השבוע,עד כמה אני כרגע מסוגלת לזכור. ביום ראשון הלכתי לעבודה וקרה איזה נזק בלתי צפוי לחלון ראווה.באותו הרגע נפלה עלי עייפות נוראית עד שלא יכולתי לתפקדבעבודה.בצהריים הלכתי לטיפול ופשוט לא היה לי כוח לדבר או להקשיב לרופא ורק רציתי הביתה.הוא החזיק אותי די בכוח שם עד סוף השעה הטיפולית ואפילו יותר.בקושי רב גררתי את עצמי הביתה ונפלתי למיטה.לא הייתי מסוגלת לזוז וביקשתי מהבן להחליף אותי.למרות כל הבעיות שלי זה היה הפעם הראשונה שלא יכולתי ללכת לעבוד.המינוס בלהיות עצמאי שאי אפשר לקחת חופשת מחלה ואי אפשר לא לפתוח את החנות.הבן עבד ואני ישנתי עד שהוא חזר.ישבתי איתו קצת וחזרתי לישון עד הבוקר.(ללא צורך בכדור שינה,מה שלא אופייני לי בכלל..). מאז כל יום אני קמה קשה בבוקר אבל עובדת עם פול מרץ במהלך היום וכשאני חוזרת הביתה אני מתרסקת מעייפות.ברגעים ללא תעסוקה עולים בדרך כלל מחשבות לא בריאות כמו דחף עצום לפציע עצמית וחשק להשיג סמים.(הפעם האחרונה שהשתמשתי במשהו לא חוקי היה לפני כ20 שנה.). היום המצב נהיה עוד יותר מבלבל.כל כך חיכיתי לנוח בסוף שבוע הזה אבל אני לא מסוגלת לשבת בשקט כמעט רגע.גם לכתוב פה כל כך הרבה בלי לזוז מהמחשב מרגיז אותי איכשהו.בעבודה הייתי חייכנית ויעילה שהיו לקוחות,הרבה מעל הרגיל.אבל שהייתי רק לרגע לבד הרגשתי דיכאונית וקושי במחשבה. עכשיו גם אין סימן כלל של התרוממות רוח כלשהיא והמחשבות מהירות כל כך שאני בקושי מבינה בעצמי מה אני חושבת.אני רק יודעת שאין לי שום דבר חיובי בראש.אני כבר לא חשה שום עייפות בכלל,אני לא מסוגלת לשבת לראות טלויזיה או לקרוא ספר...כל הדברים שחיכיתי להם שבוע שלם.אני מרגישה צורך לעשות ועשות וכבר הספקתי לנקות ולבשל לשבת ואני שונאת בכלל את כל עבודות הבית.למזלי הבן נמצא היום אצל האבא כי נראה לי שאחרת לא הייתי יכולה לסבול את כל הרעש והדרישות שלו (גיל ההתבגרות,כבר אמרתי) והיינו רבים. מה קורה לי????? האם מישהו יודע איך לשבור את המעגל הזה? א.
שבוע טוב א. על מה כתבת לנו בפעם הקודמת? האם התכנים השתנו (אני זוכרת אותך במטושטש, זוכרת שסיפרת על הבן ועל העסק ועל הגרושים, האם את זו שנכנסה לפלונטר סביב הגרושים?)? אני רוצה להגיד לך שכל הכבוד לך, על ההתמודדות, ועל ההצלחה, שאף על פי שבין השורות אני קוראת מידה של אכזבה מעצמך, נראה לי שזו אינה מוצדקת. נשמע שאת בתקופה שאת זקוקה ליותר תמיכה. בעבר יתכן שנעזרת בבעל והיום תמיכתו חסרה לך. האם תוכלי להכניס עזרה זמנית לעסק? חשוב שתקפידי על אוכל ושינה, ועל שעות שינה ויקיצה קבועות, גם במחיר של להחזיק עצמך ערה כשאת גמורה מעייפות, זה יקל עליך להעביר את התקופה הזו. העייפות שתארת שתקפה אותך ביום ראשון מעידה בעיני על אנרגיות נמוכות. אולי, כתוכנית מגרה, כדאי לך להכין חלופות לימים שאת חוששת מהם- נסחי אופציות נוספות, כולל במי תוכלי להעזר, בעסק ובבית, כך שחלק מהעומס ירד ממך. מעניין שפתאום, אחרי עשרים שנה מצאת עצמך חושבת על סמים. אני משייכת זאת לרצון לחזור לזמנים שאפשר היה, שלא היו כאלה מחוייבויות גדולות, ילד וכל זה, מין משיכה נוסטלגית לימים עברו. אבל.. אולי את גם זקוקה לאיזה איוורור. לצאת עם חברה לפאב, ולשבת, ולהשאיר בצד את המחשבות שמעסיקות אותך במשך היום. מאחלת לך אופטימיות, חוזק ואורך רוח. ראומה
הבעל ,למרות שהוא ראה בטיפול ובתרופות סימן לחולשה שלי,דווקא כן עזר.אולי בצורה משונה קצת..הוא אף פעם לא התעניין למה אני הולכת לטיפול או לוקחת כדורים ולפי דעתו זה היה סתם מיותר.אז כל השנים האלה איתו הרגשתי צורך להסתיר ממנו מה קורה איתי כי גם ככה הייתי החלשה בין שנינו.בגלל שהוא נשאר לי בן המשפחה האחרון הפכתי לתלויה בו.לא היה לי אומץ לעמוד על שלי כי הוא הצליח לשכנע אותי שאני סתם חלשת אופי אם אני צריכה טיפול וכדורים.זה גם הוריד לי המון מהביטחון העצמי ולא פיתחתי חבריות של ממש.בימים של דיכאון קשה פשוט המצאתי איזה מחלה רגילה וביקשתי ממנו להחליף אותי,מה שהוא גם עשה.עבדנו אז יחד בחנות.היה לי קשה עם זה שהאיש שאמור להיות לי הכי קרוב לא יודע עלי הרבה והדיכאונות רק החמירו.בסוף הוא זה שהתחיל לדבר על זה שלא טוב לו ורק אז קיבלתי אומץ להגיד לו שהוא חופשי ללכת. בהתחלה הרגשתי מין שחרור נעים.אני כבר לא צריכה לשחק אותה עליזה שרע ואין צורך יותר להסתיר את הכדורים והטיפול מאנשים אחרים.אפילו הרווחתי שתי חברות טובות בשנה הזאת.עדיין אין לי אומץ לגלות אפילו להן שאני סובלת ממחלה של ממש ולא רק מהבעיות הרגילות של אבל אחרי גירושין.אבל הן בעצמן דחקו בי לא פעם לבקש פגישה עם הרופא חוץ מהפגישה הרגילה.יצא שהן כמו מין רשת ביטחון בשבילי. בתוך פחות משנה גיליתי שאני לא צריכה את הבעל ושאני מסוגלת לתפעל את החנות לבד.יש ימים שהדיכאון משפיע אז אני מבקשת מאחת החברות להיות איתי ואני מסתדרת.במצב מאני אני הרי לא צריכה אף אחד,כי מרגיש לי שאין כמוני.המחירות במצב הזה באמת עולות בהרבה. אבל אם בתקופה עם האקס דאגתי לטפל במצבי רוח שלי כדי שהוא לא יקלוט אותם,היום זאת רק אני שאחראית עלי.השבוע הגעתי למצב שנמאס לי להתמודד ולטפל בעצמי.אני מקווה שבפגישה מחר אצליח להגיד לו מה עובר עלי ושלו יהיו דברים להגיד שיחזירו לי את הרצון להמשיך. תודה לך,ראומה,על התגובה
