מה אני עושה? מה אני עושה????
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אני חייבת אבל חייבת! טיפול... הקטע הוא שממש קשה לי... אני לא מסוגלת לדבר במיוחד עם מישהו שפעם ראשונה שאני רואה אותו בכלל, ולמה שבכלל יהיה אכפת לו? אני מרגישה זה זה רק הכסף... זה פשוט מעצבן... אז אם שואלים אותי למה פנית לטיפול? אני לא יודעת מה לענות... שותקת... מצחקקת במבוכה... ומגמגמת כמה מילים... אז יוצא שאני לא מספרת כמעט כלום, במיוחד לא את הדברים הכי קשים ושהכי מפריעים לי, אז אי אפשר לטפל בצורה כזאת, ואין לאף אחד כמעט סבלנות לאנשים כאלה, ואין להם מושג איך ומה לעשות איתי... אז זאת ממש בעיה... וזה ממש כואב לי... אני נכנסת לטיפול אני מרגישה שהמטפלת ממש סובלת ממני... ושהיא מתה להפטר ממני.... ושאני משעמעמת אותה ומבזבזת את זמנה... ואני כואבת נורא מכל הניסיונות האלה... אני יוצאת עם הרגשה כל כך רעה... נכה... מוגבלת... זה נראה לי כל כך לא הוגן וכל כך מופרז שאני כל כך רוצה לדבר ויש לי כל כך הרבה דברים שמפריעים לי והמצב שלי חרא... אבל איך להסביר שאני פשוט לא מצליחה לדבר? ואני רוצה, אני רוצה, אני לא רואה ברירה אחרת, אבל זה פשוט ממוטט אותי... אני מרגישה גמורה... חסרת תקווה... כל כל שונאת את עצמי... זה פשוט אכזרי... זה לא פייר... אוף!!!!!!!!! מה אני אמרה לעשות? איך יבינו את המצב שלי כמו שהוא? נגיד עכשיו אני חושבת לפנות לטיפול דרך מרפאה של בריאות הנפש, אבל אני חוששת כי אמא שלי אמרה לי שהם בהתחלה עושים פגישה כזאת של אבחון או משהו כזה, כדי להבין עד כמה המצב חמור ולפי זה הם נותנים את אורך תקופת ההמתנה, אבל מה אני אגיד להם על הפעם הראשונה? מה הם יבינו? אם הם יחשבו שהמצב שלי לא כזה נורא אני אתחרפן ולא אעיז לבוא אליהם, ואני ארגיש ממש רע! וכזאת סתומה כי המצב שלי נוראי ואם הם יחשבו שאני סביר אז אני אתבאס וממש ארגיש שאף אחד לא מבין ת'מצב שלי בגלל שאני כזאת אילמת, נכה, מוגבלת... סתומה... אוף אני לא יודעת מה לעשות... למה? למה זה לא הולך לי ואיך ככה רוצים שתהיה לי תקווה? שאני אראה סיכוי? שאני ארצה לחיות? איך? איך? לללללאאאאאאאא רוווווווווצצצצצצצצצההה!! ד"א - אני מטופלת ב - 20 מ"ג ציפרלקס ביום זה עוזר, אבל לסמם את עצמך בתרופות זה לא מספיק... צריך גם טיפול נפשי כי אולי הכדורים מקלים על ההרגשות אבל הם לא יכולים לרפא את פצעי הנפש, ולטפל בפלונטרים שנכנסתי אליהם...
שלום רב 1. בפעם הבאה תרשמי הודעה יותר קצרה וממוקדת- כפי שנהוג בפורומים. 2. זה לא נכון שציפרלקס מסמם. ההשפעה של התרופה על המוח היא הרבה יותר מורכבת והיא מטפלת בשורש של המחלה. אמנם אין הוכחה שהיא מרפאת את המחלה אבל גם אין הוכחה שהיא לא עושה זאת. 3. לא בטוח שאת זכאית לטיפול פסיכולוגי במסגרת הרפואה הציבורית. כיום האחריות לנושא זה עוברת לקופות החולים ושם זה ניתן בתשלום. תתיעצי עם רופא משפחה או פסיכיאטר מטפל. בברכה
מתוסבכת במצב היוצא משליטה שאת מתארת, שעלול להיות כמו כדור שלג, אין מנוס מלקיחת החלטות קשות ודעי: ההחלטות הטובות ביותר, הן גם הקשות ביותר לביצוע. מה שחשוב, כרגע, ולעתיד שלך, הוא המצב הנפשי שלך, הדאגה ליציבות ולרווחה שלך. כרגע, העבודה שלך, השרות הלאומי, והילדים המקסימים, הם משניים בחשיבותם. צאי רגע מה מהתפיסה הילדותית, וקחי את החיים שלך בידיים. אולי הדבר הכי נכון הוא ראשית כל לקחת חופשה. לבוא ולדבר - בצורה גלויה וכנה- ובוגרת שזה פועל יוצא של היכולת לנסח את הצרכים והרצונות שלך- עם מי שאחראית עליך. את לא צריכה לפרוק את המטענים הרגשיים שלך אצלה, אלא להסביר לה שאת זקוקה לזמן כדי לטפל בעצמך. בקשי חופשה של מספר שבועות, ושתפי אותה בכל מה שתדרוש לדעת. ברגע שתצאי מהמערבולת של היום-יום שלך במחלקה שאת מתנדבת בה, יהיה לך את השקט הנפשי החלקי הדרוש להתחלת טיפול. אין ספק שאת מתארת מצב מורכב. צורך בטיפול, קושי לתת פתח לאדם זר לטפל בך, ופחד בנוסף שאם לא תהיי משתפת פעולה איתם, אז או שידביקו לך איזה הגדרה קשה, או שלא תקבלי טיפול. אבל אין לך ברירה יקירתי, זה החיים שלך מוטלים על כף המאזניים, את חייבת להוציא את הצעקה שלך. זה אומר שאת חייבת להוציא את הכל, ותשימי בצד את העניין של הכסף, השיעמום ושאר הדברים שמטפלים טובים לא מתעסקים בהם. תחשבי נטו על עצמך, ותתחילי בלפרוק ולחשוף את מה שאת מרגישה. יש סיכוי שאחרי שתעשי את זה תרגישי הרבה יותר טוב. אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך למסגרת ההתנדבות, ומה המשמעות של הפסקתה, אבל תאמיני לי, ובאמת, בתור מישהי שהייתה שם, שאין שום דבר ששווה את הלחץ הנפשי שלך, מקווה שאני לא מייאשת אותך תביני, אם את לא תקחי החלטה, הדברים שרצית לשמר בחייך יתפרקו מאליהם. שיהיה לך בהצלחה תספרי לנו מה קורה איתך ראומה
