די נמאס!- המשך....
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
נמאס...כ"כ נמאס...להיות במצב רוח ירוד כל כך הרבה זמן ועם זאת החיים ממשיכים ולי נראה כאילו הזמן עצר מלכת מזה שנתיים. אני כל הזמן מנסה להבין איך זה התחיל...האם זה באמת משנה? אך עובדה היא, שאני מרגישה כמו אורחת בחיים האלו...מרגישה תחושת זרות כלפי עצמי... אני לא יכולה להגיד שזה מתבטא רק באופן סובייקטיבי....אני לא מתפקדת בכלל... מרוב שאני נמצאת במצב הזה כ"כ הרבה זמן , זה משגע את השכל, אין מנוחה, ובכלל נראה לי שככל שהזמן עובר ואין שיפור כך קשה יותר ויותר לצאת מהמצב הזה... לא מבינה כלל מה קורה לי....הצטמצמתי לחלוטין...ולה לעזעזל הכדורים אינם עוזרים.. הפריזמה שאני נוטלת מספר חודשים, כלל אינו עוזר ואני שוקלת על דעת עצמי להפסיק למרות שהרופא טוען אחרת. כפי שהבנתם - לא נראה כי הרופאים יודעים להגדיר מה יש לי והכי קשה לי זה עניין הפסיכוזה שהייתה שהיא לא מוחלטת בפיה הרופאים, אך אני חוששת שיש לי השלכות בעקבותיה. האם יש מצב שהמצב התהפך....ויחזור לקדמותו? אני יודעת שזה קצת טיפשי לשאול ככה באינטרנט מבלי שאתם מכירים אותי וסיפורי...אך ניסיתי כבר הכל...אשפוז יום, טיפול פסיכולוגי... ואין לי מילה מהרופאים- לא לגביי מצבי הנוכחי...ובטח שלא לגביי הנזקים שלדעתי קיימים ....כי כך קראתי שזה מה שקורה אחרי פסיכוזה...
אורנית כדי לצאת ממצב נפשי של קיפאון כפי שאת מתארת אותו בפלסטיות כל כך ברורה, צריך יותר מטיפול תרופתי, פסיכולוגי או אישפוזי. צריך החלטה נחושה לפעול למען יציאה מהמצב הזה. דיבור על המצב אינו עוזר. שיחות עם רופאים או אנשי מקצוע שאינן משולבות בסוג מסויים של עשייה ביום יום הן כמו כוסות רוח למת. חשוב לתפקד, לעשות, לא לוותר. צעד צעד. גם אם המציאות הפנימית לא משתנה, לפחות לשנות את המציאות החיצונית. על ידי פעילות במציאות החיצונית. עבודה, אנשים, בית, פרנסה ושעות פנאי לא בבידוד. אדם פעיל אין לו זמן לשקוע יותר מדי ברחמים עצמיים. לא שטיפול אינו עוזר, אבל כמנוף לא כתרופת פלא. אחרי שנתיים של דיבור על מצוקה, אולי הגיע הזמן לפעול להפסקתה? שיהיה לך טוב תמי.
שלום לך מה שלומך? קצת מבולבלת....? בהמשך לתהליך שאת עוברת יש עניין מרגיז שהוא- שאחרי שמתחילים תנועה, התקדמות, פתאום יש רגע כזה שנעצרים ושואלים שוב: מי אני, ולמה ומה קורה לי. דבר דומה קורה אגב בדיאטות- מתחילים שינוי בתזונה, אפילו מוסיפים התעמלות, ויש ירידה במשקל, יש תהליך, אבל פתאום, לפני הגעה למשקל הרצוי, יש עצירה- פתאום למרות שממשיכים כרגיל עם התפריט שנקבע ועם הפעילות הגופנית, נעצרת הירידה במשקל. במקרה הזה, לאחר חודשים ספורים הגוף מסתגל לשינויים הקודמים, ומסוגל להמשיך בשינויים נוספים, כלומר, העצירה היא זמנית בלבד. יש לי תחושה שכך זה גם אצלך. עשית כבר כברת דרך, אבל עכשיו את בנקודה כזו של מנוחה. נדמה לי שחסר לך קשר עם אחרים. זה יכול לעזור לך לא להרגיש זרה בעולם הזה. לא להרגיש בודדה. נדמה לי שהמלצתי לך לכן למצוא מסגרת קבועה בה תוכלי לפגוש אנשים. אני מציעה לך יותר מכל לא להתייאש. תראי, יש מי שמאמין בך, האמיני קצת בעצמך! אל תזלזלי בכוחות הנפש שלך ושלנו. את יכולה לעבור את זה. תני לעצמך את המנוחה שאת זקוקה לה. המשיכי בטיפול בפריזמה חזרי לטיפול פסיכולוגי. ותספרי לנו מה קורה יום טוב ראומה
שלום רב כפי שכתבתי לך מקודם, נראה שעליך לקבל טיפול נאורולפטי מסוג ריספרדל או פרפנן. גם הפריזמה חשוב במקרה שלך כדי להפחית כפייתיות. ארועים פסיכוטיים קצרים שחווית הם כנראה חלק מהפרעת אישיות גבולית ואין לזה קשר למחלות נפש אחרות. בברכה
מאיפה לך לדעת שאני בעלת הרפעת אישיות גבולית- הרי כתבתי מפורשות...שהאבחנה שניתנה לי היא - הפרעת אישיות nos כלומר, אין הפרעת אישיות ספציבית- אלא אם כן אני טועה- אשמח שתתקנו אותי.
