מה אפשר ללמוד מפסיכוזה...

שלום ראומה אני נזכר עכשיו במשהו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי לפני כמה פגישות, שקצת הפתיע אותי. היא אמרה לי שההמשברים הפסיכוטיים שעברתי יכולים לשמש לי יתרון בתחום הפילוסופיה, כלומר הלימודים האקדמיים שלי, שכרגע נראה שאני לא הולך להתמיד בהם. האמת היא שאני חושב שהיא טעתה, כי הלימודים באקדמיה הם בעיקר עוסקים בקריאת טקסטים ביקורתית ולא בהבנה של חוויה אותנטית, והפסיכוזה היא כולה חוויה אותנטית. אולי בגלל זה אני מרגיש כל-כך רחוק מהימים בתואר הראשון שלי שבהם כל-כך נהניתי מהלימודים. עכשיו אחרי כל מה שעברתי זה פשוט נראה לי לא רלוונטי, מיותר, משעמם, טרחני, ולכן אין סיכוי שיהיה לי תואר שני. אבל אולי אני עוד אתחרט ואחזור בסמסטר ב'. האנאלוגיה לסמים ממש נכונה, אבל היא לא מעלה ולא מורידה לגבי הדיון. הגורואים בהודו צורכים קנביס על בסיס יומיומי. האם הם פחות "מוארים" בגלל זה? הרי מהם הגיעו כל המושגים האלה למערב....או שההארה שלהם מדומה? אז אנחנו קיבלנו את אותו הדבר רק בלי סמים, ואנחנו נוטלים ונטלנו חומרים אחרים כדי לא להיות "מוארים". השאלה היא, שאני לא חושב שלמדע המערבי יש הסבר אליה, היא איך שינוי בחומרים במוח יוצר שינוי כל-כך רדיקלי בתפיסה של העולם? בעצם הממשות של העולם! האם העולם הוא משהו קיים בלי תלות בתודעה שלנו? האמת היא שאפשר למצוא לזה הסבר מטריאליסטי בעצם. העולם החומרי נקלט בצורה שונה מאוד רדיקלית ע"י החומר שנקרא המוח שלנו למרות שאין שינוי בממשות שלו. מעניין שיש נקודות השקה לא מעטות בין הפסיכוזה שלי לשלך. גם לי הייתה תיאוריה מורכבת על שולטים ונשלטים. חשבתי שעל פניו נראה כאילו מי ששולט הם הגברים, היהודים, האירופאים, ובעצם המצב הוא ההפוך. הנשלטים הם בעצם אלה ששולטים ומנהלים את העולם רק נוח להם שלמראית עין יראה שהנשלטים הם אלה ששולטים. זה על קצה המזלג זה היה יותר מורכב. לא יודע מה אומר המושג "הארה". אני משתמש בו בלי שיש לי מושג מה הוא אומר. לגבי התשובות שנתת לשאלות הפילוסופיות שלי. מציאת מטרה לחיים שלי היא לא בהכרח מציאת מצפן מוסרי, אם כי כמובן שאת צודקת שהדברים קשורים. תראי- להיטלר לדוגמה הייתה מטרה מאוד ברורה לחיים, אבל ברור שהוא לא היה מוסרי. האם האמת הפנימית שלי היא האמת? מה זו האמת הפנימית שלי? הרי זה מה שאני משוכנע שהוא האמת. ואם אני משוכנע שאני המשיח, אז אני המשיח? אנחנו תמיד מוגבלים לסובייקט שלנו? הרי את מגיעה בזה לסולפסיזם...אבל אני משוכנע שיש הרבה מעבר לסובייקט שלי...יש לזה תשובה, שאם אני התודעה היחידה שקיימת בעולם, אז איך נוצרו כל כך הרבה דברים מסביבי, שאין לי כל יכולת ליצור...אני באיזושהיא צורה יצרתי אותם? אבל איך? טוב, נו, ראומה, אני גורר אותך לפילוסופיה ואת בכלל בדרך להיות מדענית...(: והתשובות שנתת הן נהדרות כדי להמשיך הלאה ולהרגיש טוב ואולי זה מה שחשוב. זה הרי מה שחשוב לפסיכולוגים), ואני הרי כבר לא אהיה פילוסוף לפחות מבחינה רשמית, אז לא חייבים להמשיך עם זה הלאה. אני עוד אחשוב על זה ואכתוב עוד מיכאל

שלום מיכאל אפתח בסיפור מכונן: כשהייתי ילדה, ממש בפאתי גיל ההתבגרות, היתה לי חברת נפש, והיינו נוסעות פעם בשבוע לבית ספר של עוד ילדים כמונו. ותמיד, בנסיעה, שהייתה די ארוכה היינו מנהלות שיחה בערך כזו: איזה דפוקים המורים שלנו, ואיזה בעסה זה לקום לבית ספר, ואיזה מעצבנים הבנים, ואיזה דיכאון זה בפנימיה, ועוד קיטורים כבדים.. עד שהיינו מגיעות לאיזו מסה קריטית, כנראה, ואז מישהי מאיתנו הייתה חותכת- רוצה סנדוויץ?. וככה דיון מדכא ומתיש היה נקטע לנו במשפט ארצי כל כך. אם לא הבנת, אז מצד אחד יש בי את הצורך והעניין לתהות על קיומו של העולם, ומצד שני, את הצורך הארצי כל כך של ת'כלס. כתבת על סמים והארה. אני חושבת שאפשר להגיע לתחושת עילוי בדרכים נוספות, כולן אגב מניסיון אישי: מניעת שינה למשך זמן ארוך, מניעת מזון למשך זמן ארוך, התשה גופנית, והתגרות במוות. יש בוודאי עוד דרכים, אבל אלא המוכרות. באופן מקרי בחלקו, בימים האחרונים אני משתפת אנשים נוספים, חברים, בדיון הזה שלנו. דרכם התוודעתי לטימותי לירי ולמשנתו הפסיכוטית, המדהימה-מרשימה, שלדעתי עוד לא הבנתי אותו ואותה, אבל אתה בטח מכיר ואשמח לשמוע את רשמיך בעניין. אז מהי הארה? אני חושבת שאדם מואר אם הוא מצליח לשאת איתו את האור ולהאיר בו את חייו,וזאת בפרק זמן שאינו מוגבל לרגע ההארה עצמו: ארוע מרגש של לילה, בחוף מדהים, עם אנשים מחוייכים, מוזיקה פותחת אופקים והנאה גדולה, עם או בלי סמים, יכול להשפיע על הימים לאחר מכן לגרום, נניח, לתחושת שייכות, ביטחון ופשוט שמחה מהחיים עצמם, אבל האם ההשפעה הזו היא הארה? אני דווקא חושבת שחוויתי הארה, אבל זו הייתה רחוקה מרחק שנות אור מסמים ומפסיכוזה. היה רגע בחיים שלי שאחריו שום דבר לא היה כשהיה לפני כן. אני לא אשתף אותך בזה קבל עם ועדה, כי זה מאוד אישי, אבל מה שחשוב לי לומר, זה שזו לא היתה התגלות, אלא יותר רגע של נפילת אסימון, שלא גיליתי משהו חדש, אלא שהייתי מוכרחה להישיר מבט אל המציאות, שהיתה אז, מאוד כואבת. כך שהארה אולי היא מילה שהאור הוא לא חלק מחייב בתוכה. וגם, יש כזו טענה שאנחנו יודעים הכל, שתינוק אפילו נולד עם כל הידע הדרוש לו, ושאנחנו רק נזכרים. למשל, אם אתה מחפש משהו, מחפש משמעות למשל, אם לא הכרת אותה לפני, איך תדע שזה מה שחיפשת כשתראה אותה? האם האמת הפנימית שלך היא האמת? כן- היא האמת שלך. אבל לגבי עניין המשיח.. פה אני נכנסת לעולם שאני לא ממש שולטת בחוקים שלו. אז תסלח לי על העילגות ותסייע לי במציאת המונחים הנכונים. תראה, כמו בנוגע להארה, גם כשמדברים על משיח, צריך להיות מדוייקים, כדי שנוכל לקיים דיון רציני, צריך ששנינו נשתמש באותה מילה לתיאור אותו הדבר בדיוק. וכמובן, שלא מדובר רק בדיון הצר שלנו כאן. אם אתה חושב שאתה משיח, אתה חושב שיש לך צורך או יכולת להציל את העם היהודי, באופן כללי וייחודי לך, או שאתה חושב שאתה משיח בן דוד, והנה באה איתך תחיית המתים? אני לא בטוחה שאני מובנת. פילוסופיה אכן עלולה להיות עניין מייגע. ויכול להיות שבאמת יהיה לך הרבה יותר מועיל ללמוד להיות אופה, למשל, אבל אני מאמינה שהיא כן תרמה משהו לחיים שלך. מה זה סולפסיזם? דווקא בימים אלה של חזרתו של אורי גלר למסך הרחב מתאים הדיון הזה על התודעה... לבסוף יש עוד הרבה מה לומר ומה ללמוד אותי מאוד מעניין הנושא, זה מרגיש לי כמו התעמלות של הרחבת מושג המציאות והאני. ואשמח להמשיך להתכתב איתך, ועם אלה שירצו להוסיף לדיון על הנושא. שיהיה ערב מרתק ראומה

ראומה ומיכאל הזכרתם משיח, והיות וזו הפסיכוזה שלי, אתייחס לכך... למרות שהיו בדבריכם המון דברים מעניינים ששווה להתייחס אליהם ואולי עוד נדבר עליהם בהמשך. מהו משיח? האם זה משנה? אם אני חווה את עצמי כמשיח, האם זה משנה שגם אחרים יחוו אותי ככזאת? משיח עבורי זו משימת חיים. כלומר- אני רואה בחיים שלי שליחות, שמטרתה להביא שלום וגאולה לעולם, לא רק היהודי. זה נשמע כמו שיגעון גדלות ברגעים הפסיכוטיים, אבל בהמשך זה פורט את עצמו ליעדי משנה ולצעדים קטנים של פעולה, שכוונתה להוריד מטרות עולם למטרות אישיות יותר ריאליות ליישום ולהגשמה. לראות בעצמי שליחה- זה לא דבר נדיר בעולם הדתי והחסידי. כל חבדני"ק מדבר על זה. לראות בעצמי מי שנולדה כדי להביא שלום לעולם- גם זה לא נדיר, אם כי לא כל כך פוטוגני להגיד את זה בעידן הציניות והמרכאות. היות ואני קיבלתי את המשיח הזה שלוש פעמים, בכל פסיכוזה, היתה לי בחירה- או להתייחס למחשבה הזאת כטעות כימית, או לבחור לממש אותה, בצינעה, בין כתלי ביתי וחיי. והדרך להשגת שלום בעולם היא להשיג שלום בתוך תמי. ואין זו משימה קלה כלל וכלל, במיוחד לא לאדם אמצע כמוני, שטומנת בתוכה את הניגודים בין הפסיכולוגית והמשוגעת, המאנית והדפרסיבית, הדתיה והחילוניה, והאמא והבת והרעיה והשכנה והיהודיה ובת העולם הגדול... לעשות שלום פנימי היא משימת החיים ויש לכך השלכות על כל הסביבה. ממש כמו אבן שמושלכת לתוך מים ועושה עיגולים עיגולים של השפעה סביבה. אני האבן הקטנה והעולם הוא העיגולים שנוצרים סביבי. וכל אבן שנשלחת לתוך הים, היא עוד שלב בדרך של הגשמת החזון הגדול של השלום. אנחנו למודי סבל וייאוש. ואף על פי כן, אנחנו מלאי תקווה, אני מלאת תקווה. האמונה בגילגולים נותנת לי את הנצחיות של השליחות. גם אם לא אסיים אותה בגילגול הזה, אמשיך לחזור לכאן לכדור הארץ עד שנסיים את העבודה- לעשות שלום בנפש האדם ובעולם כולו. זו המשיחיות שלי. זו המשיח שאני. זו בחירתי להפוך את הפסיכוזה למטרת חיי. וזה עושה לי טוב לחשוב על עצמי ככה. אז למה זה צריך להפריע לאחרים? בעיני כל מחשבה של האדם היא טובה כשהיא הופכת אותו לאדם טוב יותר ותורם יותר לסביבתו. והשמיים הם הגבול... יום טוב לכולנו תמי. (דרך אגב- אני משיח בן יוסף, משיח בן דוד יהיה כמובן גבר, ולו מחכים הדתיים. נראה לכם שאלוהים היה שולח משיח אישה לדתיים?!!!) יום טוב תמי.

שלום ראומה... קצת אין לי פנאי לחשוב על זה לעומק עכשיו. אני מבטיח להתסיס את הנושא בהמשך אם תרצי. אולי מחר, אולי עוד עשר שנים....אבל מה שכתבת מאוד דיבר אלי. בברכה מיכאל