לראומה,ידיעת האבחנה איננה בהכרח לטובת החולה

ייתכן שהרופא מעדיף שיחשוב שיש לו PTSD, בדומה לנכי צה"ל אחרים, לעומת מחלות נפש יותר קשות, אשר יגרמו לו לפגיעה בדימוי העצמי ובתפקוד היומיומי. ייתכן גם שידיעת האבחנה תגרום לו להתנגד לטיפול ולסרב לקחת תרופות. במקרה כזה הרופא חושב מה טובת החולה ולא בהכרח מהן זכויותיו החוקיות. החוק איננו מוחלט, יש מס' חוקים שונים בנושא ולכן יש לפסיכיאטר אפשרויות תימרון די נרחבות.

דור, (אשמח לשמוע דעות גולשים בנושא, הכותרת של האם עדיף לדעת את המצב לאשורו, כן או לא, אינה רלוונטית אך ורק לנושא מחלות הנפש, מה דעתכם אתם? האם עדיף לדעתכם שלא לדעת מה המחלה- תהיה זו מחלת נפש, סוג הסרטן וכו'-?) מה שאני אומרת זה דבר כזה: הרי סכיזופרניה היא מחלה שלא תמיד אפשר לשלוט בה לחלוטין על ידי טיפול תרופתי. בוא נדייק - לרב, גם עם טיפול תרופתי עדיין יש מצבים שדורשים שינוי במינון או בסוג התרופה, ואלה נוצרים אחרי משבר נוסף. לכן, אם אדם מקבל אבחנה של פוסט-טראומה, [ונעזוב רגע את נושא הפיצויים, שאני תוהה אם אין הבדל בין שהמחלה היא תוצר ישיר של מלחמה, או סכיזופרניה, שהייתה כנראה ממילא מתפרצת],ולמעשה הוא סכיזופרני, ומקבל אבחנה וטיפול בהתאם, רק שאלה לא מדווחים לו - בגלל אותה גישה פטרונית שלטובת החולה אין לשתף אותו באבחנה, האם הוא לא ידע את זה? הרי מתישהו כן יהיו סימנים 'מפלילים', מתישהו כן יהיה מצב נפשי שאופייני למחלה. מה שאני אומרת, זה שמה שיותר קשה זו המחלה עצמה, ולא הסטיגמה. אולי אני טועה אבל לא נראה לי... עם כל ה"כבוד" לבורות, להוקעה החברתית, ולאות הקלון, התקפים פרנואידים ואחרים הינם קשים בהרבה. מה דעתך אתה? האם אתה חושב שיש מקרים שהסתרת האבחנה מועילה להם? אשמח לשמוע מה דעתכם אתם, בפרט אלו שסכיזופרניה היא המחלה שלהם. שבת שלום ראומה

ברפואה גופנית אין בכלל לרופא שיקול דעת אם למסור את המידע או שלא. חייב למסור עפ"י בקשת המטופל. רק בפסיכיאטריה, עפ"י פסיקות בג"צ, המטפל רשאי למנוע את המידע מהלקוח שלו, בחלק מהמקרים. לקוחות רבים שהיו אצל פסיכיאטרים או פסיכולוגים טוענים שהתיק הרפואי לא נגיש אליהם ואין להם מושג איך הם תוייגו. יש תיוג של כל פונה אך אין שקיפות שלו. בכזה מצב אנשים יכולים להיות מתוייגים באבחנות קשות כאשר מדובר באבחנות שניתנו להם לאחר יד וללא בדיקה מעמיקה. השקיפות של האיבחון היא לדעתי הכרחית גם כדי לשפר את איכות השירות. הטענה של "טובת החולה" היא עלה תאנה שלעיתים משתמשים בו בעיקר להמנע מתביעות משפטיות.

P.T.S.D מחלה לא פחות קשה מסכיזופרניה לדוגמה. לסכיזופרניה יש תרופה, והחולים בה מתפקדים, עובדים ולומדים. לP.T.S.D אין תרופה, ומצבם של רוב החולים מתדרדר משנה לשנה. אני לא מכיר נכה צה"ל שמוכר נפשית ולא יודע את סעיף פגימתו. מוזר מאד.

בשורה התחתונה אני חושבת שאדם צריך לדעת במה הוא מאובחן. זכותו לדעת, זכותו לקבל אינפורמציה, ידע הוא כוח והוא מאפשר התמודדות יותר קלה עם הבעייה. יחד עם זאת מתן האינפורמציה צריך להעשות בצורה אחראית ורגישה. לא להנחית על בנאדם אבחנה DSMית בלי שבכלל יבין מה זה אומר. זה די מפחיד לקבל ככה אבחנות, בלי הסבר עליהן , ועל דרכי הטיפול, ועל התקווה שבחיים עם מחלה כזאת או אחרת. אני קוראת עכשיו ספר על מבנה ופעילות המוח. ספר מרתק. כתוב בו שהקשרים בין הנוירונים והאקסונים במוח גדול מהקשרים בייקום כולו, משהו כזה. ויש שם סיפור על אישה אוטיסטית שלימדה את מוחה, באמצעות תירגול, לשאת את קירבתם המציפה של אחרים על ידי אימון בכניסה ויציאה מדלתות אוטומטיות בכניסה לקניון. היא היתה צריכה ללמד את מוחה את הוויסות הנכון של המרחק, והיות וניחנה באינטיליגנציה מאד גבוהה, הצליחה לאמן את עצמה ללמידת תקשורת בינאישית על ידי שינון טקסטים של הסכם השלום בין בגין לסאדאת, משהו כזה. כלומר, אם נותנים לאדם אבחנה יחד עם דוגמאות להתגברות על הבעייה, האבחנה נותנת כיוון לשיפור. לעומת זאת אם מה שיש לרופאים להציע לאדם עם סכיזופרנייה זה ידע על התדרדרות וסימנים שליליים, מה יוצא לו מזה? להסתיר זה פטרוני, מתנשא ולא חוקי לדעתי. צריך לדעת, וצריך לתת אינפורמציה, אבל בצורה אופטימית וטיפולית ולא כהנחתה שרק מורידה את האדם המאובחן לבור תחתיות שקשה מאד לעלות ממנו בחזרה. שבוע טוב תמי.