ההארה שלי...

שלום לכן... אז אני כמובן מרגיש מחויב להגיב לך ראומה, ואינני רוצה שהתגובה תעבור לעמודים הבאים... מה למדתי מהפסיכוזה? ברמה הטריוויאלית אולי, למדתי שאני נמשך הרבה יותר לגברים מאשר לנשים, לפני כן די הדחקתי את זה, ראיתי את עצמי כבי-סקסואל שבוחר להיות עם נשים, אבל בפסיכוזה כשהייתי משוחרר מעכבות מיניות אז זה גרם לכך שזו הפכה לנטייה הרגילה שלי. הפסיכולוגית שלי חושבת שזה מאוד מאוד חיובי, ושאלמלא הפסיכוזה החיים שלי היו פחות עשירים ומלאים ומאושרים, כי אולי הייתי חי במערכת יחסים אומללה עם אשה. אבל הרמה שיותר מעניינת היא הרמה הרוחנית, ומכיוון שסיימתי תואר ראשון בפילוסופיה, אבל אינני מצליח לעשות את השני, ברור שהרמה הזו מעניינת אותי. כתבתי על זה כאן פעם באריכות. ד"ר הידש מנסה לטעון שיש הבדל בין הארה אמיתית להארה מדומה, ושגם בחכמה של המזרח הרחוק יש את ההבחנה הזו. אני לא יודע עד כמה ההבחנה הזו אפשרית- נניח שאני טוען שאני מואר, כיצד ניתן לבחון את זה? הדרך היחידה שניתן לדעת היא ההתנהגות שלי. ומהי התנהגות של מישהו מואר? האם רק מישהו מואר יכול לקבוע שאני מואר? אבל מאיפה לנו לדעת שההארה שלו היא אמיתית? כי הוא מצהיר על זה? כי אנשים אחרים החליטו שהוא מואר? הרי זה לא משהו שמחליטים עליו באופן דמוקרטי... יש כמה שאלות יסודיות בפילוסופיה, שהפסיכוזה איכשהוא ערערה לי את התשובות עליהן. שאלה אחת ששואלים היא מה ישנו? השם של התחום הזה הוא אונטולוגיה, שאלה אחרת היא מה ניתן לדעת? והשאלה שלדעתי היא הכי מעניינת וכל שאר השאלות מובילות אליה היא איך לנהוג? ו/או מה המטרה של הקיום שלי? כשהייתי בפסיכוזה חשבתי שמטרתי היא להביא שמחה לעולם. להיות שמח בעצמי ולעשות אנשים אחרים שמחים. הבנתי שמה שאני איננו נבדל מהעולם. אני הוא בעצם העולם. לא חשבתי את זה או הגעתי למסקנה כזו מבחינה אינטלקטואלית, אלא חוויתי את זה. חוויתי שהעולם איננו נבדל מעצמי. שהמחשבות שלי אינן אלא סרח עודף, משהו לא חשוב, לא משמעותי. מה שחשוב הוא מה שקיים- שזה העולם. וזו בעצם הנשמה שלי! אינני נבדל מאחרים, אני והם אחד. אני והעולם זה אחד. אין שניים. למעשה במציאות לא יכול שאחד ועוד אחד יהיה שניים. כי יש רק אחד. ההבחנה אחד ועוד אחד שווה שניים איננה אלא מחשבה של בני האדם, שיוצרים הפרדה של הדברים. הפרדה שהיא זו שבעצם יוצרת את העולם, אבל שאיננה אלא אשליה, כי הכל הוא אחד. טוב, אני צריך לצאת...אני אמשיך לכתוב אחר כך מיכאל

שלום למיכאל, א. ותמימי תודה על התגובות שלכם שלא במפתיע, הגבתם לי רק אתם, רק שלושה אנשים. יכול להיות משתוך גולשי הפורום אין הרבה שעברו חוויות מזעזעות כמונו, יכול להיות שאחרים מרגישים מובכים לספר על מה שקרה להם, וקשה ממעט סיפורי מקרים להוציא איזו אמירה. אולי גם לא ניסחתי שאלה ברורה.. פתאום אני לא יודעת ממש מה לומר אני בפסיכוזה/ מאניה שלי הרגשתי מאוד שייכת. אני לא הייתי משיח, ולא הייתי שום דמות אלוהית אחרת, הייתי אני. אבל היה לי מקום במארג הזה של האנשים שבדרך כלל זרים לי לחלוטין. הייתי שייכת. הקשרים שיצרתי תוך כדי היו יוצאי דופן, ואין ספק שהיו חוויה מאוד מיוחדת, זה לא שאני חסרת ביטחון ביום-יום, אבל כזו בטוחה בעצמי, מעולם לא הייתי, מחוץ לרגעי ההיי האלה שמאפשרים לי לשים בצד את העכבות שלי. אחד מהדברים שהובילו את הפסיכוזה שלי היתה 'תובנה' שהעתיד מוריש את השלטון לנשים. שבמילניום השלישי הנשים יהיו הכוח המוביל. זה קצת מביך לכתוב את זה כשאנחנו בכאלה ימים מיליטנטים, ואין לכך כל ראיה.. חוץ מזה, היה לי ברור שהמצב בינינו לבין הערבים לא יפתר עד שהיהודים יובילו מהלך במקום להגרר בתגובות למעשים ולפרובוקציות של הצד השני. נו, גם היום, ממבט של שנתיים אחרי זה נראה רחוק כמו ימות המשיח.. דבר נוסף שפתאום נדחף למחשבות שלי היה משהו שקשור לנוירוביולוגיה, להתפתחות המבנים הקשורים לרגשות במוח, ולקשר בינם לבין מרכזים נמוכים של גזע המוח, קליטת ריחות ועוד. זה ממש מורכב, ורק עכשיו אני מתחילה לקרוא על זה בצורה מקצועית ומנסה לחבר את מה שחשבתי לאיזשהו data קיים בתחום. אם מישהו ממכם מכיר את התחדדות החושים שמתרחשת במצב הנפשי האקוטי הזה, שידע שמשם התחילו לי המחשבות. החיבור הזה מעניין אותי, וזה מה שהוביל אותי ללכת לכיוון של מחקר, אבל לא נגעתי בזה עד היום. חוץ מזה, מה שיצא זה בעיקר הפחדים והמשאלות שלי.. שזה לא עניין גדול.. מביך או מעניין אבל ללא תרומה משמעותית להבנה שלנו של התהליך הכל כך מיוחד הזה של הפסיכוזה. אני מבינה את הפחד הזה מלאבד שוב שליטה, את הפחד שמחשבות מתלהבות וגדושות יעלו על מסלול עצמאי משלהן ואנחנו נשאר על המסילה. אבל היום אני לא מפחדת מזה יותר. ידוע לי שהיכולת שלי להרדם מהווה אינדיקציה מעולה למידת השליטה העצמית שלי, ועל כל צרה שלא תבוא יש לי כדורי שינה בארנק וליד המיטה.. מה שחסר לי זה ההיי הזה, השמחה חסרת הגבולות, ההנאה מלהיות קיימת. ======================================================= מעניין אותי מיכאל מה שכתבת לגבי ההבנה שלך שאתה רוצה לעורר שמחה. אצלי הרצון הזה עלה דווקא כשהייתי מאוד מדוכאת ותרתי אחרי חיפוש מהות לקיום שלי, לפני עשור בדיוק. לשמחתי ממבט לאחור אני לא מרגישה מגוחכת על המחשבה הזו. שזה חלק מהעניין בלהסתכל על החוויה הפסיכוטית ולנסות לראות מה היה בה - המבוכה העצומה שבמודעות שבדיעבד, לכמה מטופשת הייתי. זהו, אני הייתי שמחה לנהל דיון פילוסופי-אינטלקטואלי-רוחני לגבי זה, אבל אולי הפורום הוא לא המקום המתאים לזה. מקווה שלא הלכתי לכם קצת לאיבוד.. ר-או-מה

שלום ראומה ושאר המשתתפים... אני ממש לא סיימתי לכתוב, אבל בדיוק קבעתי ללכת לשוק עם ידיד שלי והוא התקשר אלי לומר שהוא הגיע. בכל מקרה, איך באמת מוסברת ההתחדדות הזו של החושים. זה הרי היה מדהים מבחינה זו. הפסיכוזה הרי הייתה חגיגה אדירה. ראיתי כל דבר בצורה הרבה יותר חדה. הרגשות של אנשים היו משהו ממשי. כשהייתי בטלביה ראיתי את החמלה של הפסיכאטרית שבדקה אותי, היא נראתה לי כמו משהו קסום שאין כמותו. הבחנתי בכל מבע שלה. קשה לי להסביר את זה, אבל החושים שלי היו הרבה יותר חדים. מה רבה הייתה אכזבתי שנפגשתי איתה אחרי כמה חודשים ובמקום איזה יצור קסום מהאגדות, ראיתי לפני אדם רגיל לגמרי. וגם את העצים ראיתי אחרת, ושמעתי את הציוץ של הציפורים בצורה הרבה יותר חדה וברורה. והזמן והמרחב נעלמו. לא היה לי גיל, והמרחב פשוט נעלם. כשנסעתי עם אבא שלי ואחי אנחנו נסענו בתוך ריק. לא היה כלום מחוץ לרכב. ראומה- את חושבת שלמדע יש הסבר לחוויה כזו? האם שינוי בדופאמין או במה שזה לא יהיה, יכול להסביר מצב שבו לבן אדם נעלם המרחב, מצב שבו בן אדם פשוט לא רואה דברים מסויימים, ורואה בצורה חדה דברים אחרים. בראיון בבית חולים עצמו, היה אח שעמד שם, אח שלי סיפר לי אחרי זה שהוא היה, ואני לא ראיתי אותו. אח שלי סיפר לי שרקדתי מסביבו ואפילו הזזתי את הידיים מול הפנים שלו. אני יכול לכתוב על זה המון. עוד הודעות ועוד הודעות, ומבחינתי הפורום הוא במה מצויינת לכך. ואת, ראומה, אשמה כי נתת לי את הטריגר (: הנושא הזה מאוד מעניין אותי, אבל איכשהוא אני לא עוסק בו ביומיום. למה? וכן, התחושה האדירה הזו שאת גם מתארת, שכל בני האדם הם אחים שלי! ללכת ברחוב בשש בבוקר, אחרי לילה נוסף ללא שינה, ולברך כל אדם שעובר בבוקר טוב עם חיוך. התחושה הזו שאני חלק מעולם קסום ומיוחד, שידוע גם לעוד הרבה אנשים, שפשוט מעמידים פנים שהם נורמלים למרות שהם מרגישים בדיוק כמוני. רק שאני תפקידי שלא להעמיד פנים, כי זה תפקידי, כי אני חייב לצעוק את זה. התחושה הזו שבעצם כולם מוארים, רק שהם לא שמים לב משום מה. טוב, אני אעשה הפסקה. אני עוד צריך לחשוב על הדברים. בברכה מיכאל

לראומה,תמי ומיכאל אני מרגישה צורך להודות לכם. אומנם אני סובלת מדיכאונות שנים רבות וכבר יותר משנתיים אני מאובחנת כחולה במאניה דפרסיה אך רק לא מזמן ורק אחרי שקראתי אותכם פה,אני מתחילה להשלים עם האבחנה ואפילו משחקת עם הרעיון "לצאת מהארון". למרות שקראתי מלא מאמרים על המחלה בתקופה הזאת ויש לי את רוב הידע "הטכני", לא מצאתי באף מקום תשובה אמיתית להמון תופעת הקשורות בה. כשאני קוראת אותכם אני יכולה למצוא את עצמי שם בהרבה מקרים ואין לי מילים כדי לתאר כמה הייתי זקוקה לזה. תודה שאתם מאפשרים לי להרגיש פחות לבד. לילה טוב, א.

שלום לכולם בחרתי להזדהות דווקא בשם זה אני מפני שעל אף החוויןת הביפולריות והפסיכותיות שחוויתי הגעתי למסקנה שאני נשארת אני לדעתי מצבו הנפשי של האדם מוזן מעולמו הפנימי החיצןני והגופני , אחת ההוכחות הטובות ביותר היא העובדה שפסיכוזות שונות כ"כ בין בני - אדם וכמובן העובדה שישנם אנשים שלא יחוו מעולם ביפולריות מאניה או פסיכוזה לדעתי למרות הכל יש לראות במצבים נפשיים אלו כלי קשה וניפלא ללימוד עולמך אשמח לתגובה שלכם אני

עוד כמה מילים וחבל לי שההודעה תשאר למטה.. אולי נפתח דיון חדש אם יהיה משהו 'בוער' לומר ואפתח בך- מיכאל תהיתי מספר ימים על ההגדרה הארה מה זה אומר שהיתה לך הארה האם ראית את הכל באור אחר, חדש, נכון (נכון as אמיתי)? אולי שהיית מסטול, ראית מלאכים, וכשחזרת למציאות הם הלכו. כי אם הם היו שם רק כי היית מסטול מהמאניה, אני מניחה שגם מי שלוקח אקסטה הוא מואר, ובלי לפרסם מחירים : -).. זה לא כזה תשלום גבוה כדי להיות מואר בתוך הפסיכוזה שלי היו לי מלא הארות הכל היה כל כך בהיר.. כל כך נכון, שלא מצאתי לנכון לכתוב - האמנתי שמה שגיליתי ישאר איתי לתמיד. אחר כך יצאתי מההתקף והכל שכחתי. כמה דברים זכרתי, ואל תצחקו עלי!!! זכרתי שירד לי האסימון שירוק זה צבע של ערבים הבנתי שהאחות שאני לא מסתדרת איתה פשוט מקנאה בי, ואיפה שאני כבר רצה היא עוד לא למדה ללכת (תובנה שאני מטילה בה כיום ספק, ובכל מקרה לא שינתה דבר ביחסינו) וזהו, כל היתר היו הזויות, הזייה שיהודים לוחמים, הזייה שהארץ כבר מנוהלת על ידי הנשים (בעורף ובכלל), והזיות על עבמים - בהחלט, חלק ממרכיבי הנפש שלי לבשו גלימות ועשו הצגה נהדרת (באמת, אפילו הייתה כתובה טוב, היה הגיון בהכל) בכל אופן, לא חזרתי לקרקע עם יותר תובנות ממה שהיו לי לפני שעזבתי אותה. ולבי שאר הדברים: מה ישנו, כיצד לנהוג, ומה המטרה אם תדע מה המטרה תדע איך לנהוג, לא? - אפשר לשים V על דבר אחד? מה המטרה- זו האמת הפנימית שלך שיכולה להחשף דרך חלומות, שיחות, דרך לקבל מכות, דרך ניחום אבלים.. לא צריך מאניה בשביל לגלות מה המטרה. ומה ישנו.. דווקא נראה לי שאת זה לעולם אין לדעת. אנחנו תמיד מוגבלים לסובייקט שלנו. לעולם לא נדע מה לאחרים יש. מה המחשבות, הרגשות והכוונות שלהם. בקושי נדע מה הם עשו, וגם אז, בכפוף לפרשנות הסובייקטיבית שלנו..אז מה ישנו זה אולי מה שאתה תיצור. אני אמשיך, אם תרצה, אבל בנתיים אסתפק בזה. שיהיה שבוע טוב ושיבוא כבר גשם- חם להן לפקעות שלי.. ראומה

ראומה יקרה ירוק זה באמת צבע של ערבים ויכול להיות שהאחות ההיא באמת קינאה בך ומצטרפת לתפילת הגשם שלך ולשאר התפילות שיהיה עולם קצת יותר סובלני וטוב. לילה טוב תמי.