טיפול

לכל אחד יש את הבעיות שלו, פעמים אינספור נכנסת לכאן, מציצה וסוגרת. לפעמים אפשר לקרוא יותר, לפעמים קשה מדי.... יש לי שם, אבל אני חשה כמו אחת מני רבות. החיה המוזרה ששמה טיפול גורמת לי לחוש ככה. אחת לשבוע, תמיד אחרי מישהי ולפני משהי אחרת האיש שיודע להקשיב ולהיות רק שלי הוא גם שלהן. וגם של אחרים. איך יכול להיות שההרגשה האמיתית של שייכות נתנת לקנייה במאות שקלים? מה יקרה כשלא יהיה לי מאות שקלים? אומרים שבטיפול יש לפתוח הכל. איך פותחים את זה שאני מרגישה לפעמים שהוא לא מדבר איתי יפה, שאני רואה את הפיהוק המוחנק, המבט החטוף לשעון ואני יודעת שעוד כמה דקות זה ייגמר. ושוב שתיקה של שבוע. האמת המרה היא שאי אפשר לפתוח הכל, אי אפשר להגיד לו אתה האדם הזר שאיני יודעת עלייך דבר ואתה יודע עלי הכל. אתה שם ואני כאן. כשאתה מקשיב לי ומחייך אלי זה בגלל שקניתי במיטב כספי את החיוך והאכפתיות. גם את המרשמים ואת הידע המקצועי אך בעיקר את האוזן הקשבת, היד על הכתף ברגעי בכי. אחת

שלום לך כאן תמיד תהיי מישהי מיוחדת. עם ניסיון, תודעה, ודעה משלה. אני קוראת את מה שכתבת, ומשווה למה ששני חברים שלי מספרים לי ומגלה ששפר מזלי, ושמה שאת מתארת הוא נפוץ למדי, ונפוץ מדי . אני הולכת לפסיכולוג כבר שנתיים, שבהן היו עליות ומורדות, היו פעמים שרציתי להפסיק והרגשתי שאין טעם. והיום אני לא רוצה לדמיין איפה החיים שלי היו בלעדיו. הגעתי אליו למודת ניסיון רע אחרי ניסיונות טיפול אצל מספר לא קטן של מטפלים גרועים שעשו לי אנטי גדול כלפי המקצוע שלהם, בדיוק מהסיבות שציינת אבל המטפל הנוכחי שלי הוא לא כזה הוא מכיר אותי, ואני מיוחדת בשבילו הוא לעולם לא מסיים פגישה על השעה. הפגישה מסתיימת כשהספיק לנו, ולעולם לא כל עוד יש נושא פתוח, ואף פעם הוא לא נתן לי לצאת בהרגשה קשה מהחדר שלו. לעיתים קרובות אנחנו יושבים שעה וחצי ולא חמישים דקות או חמישים וחמש או כמה שמטפלים אחרים מקציבים. ואני משלמת על שעה. חוץ מזה, אני יודעת עליו הרבה דברים אישיים. הוא מספר על עצמו, על החיים שלו, על הניסיון שלו. הוא מספר וזה נותן תחושת קרבה שכל כך חסרה למטופלים אצל מטפלים בו?קים שלא מסוגלים לתת קצת יותר מעצמם ונדבקים לעמדת המטפל שהוא כביכול לוח חלק. ברור לי גם שכשאתחתן אני אזמין אותו (הוא כבר אמר ש"ברור שאני אבוא"). בקיצור טיפול לא חייב להיות ככה, כמו שתיארת. יש מטפלים גרועים, יש גרועים מאוד, ויש מיעוט נפלא של מטפלים שהם אנשים בראש ובראשונה, שמסוגלים לומר את דעתם גם אם היא קשה ("את יכולה לפעמים ממש לעצבן, ומתחשק לי להעיף אותך מהטיפול באותו רגע"- משפט שהמטפל שלי אמר לי, ובעקבותו הייתה שיחה קרובה שמאוד חיזקה את הקשר, אם הוא היה חונק את הרגשות שלו, הטיפול רק היה נפגע, והיינו מפספסים הזדמנות טובה לגעת בנקודות חשובות). אז אם המטפל שלך מהסוג הראשון או השני, תביני שהבעיה היא בראש ובראשונה אצלו. מקווה שבמשהו עודדתי אותך. מאחלת לך רק טוב ר-או-מה

אחת יקרה החוויה שאת מתארת היא חוויה ידועה ומכאיבה ומוכרת. ותמיד עולה השאלה- מה יהיה כשהטיפול יסתיים? האם עדיין אהיה מיוחדת בשביל המטפלת שלי? האם כשאני כבר לא עבודה בשבילה, כשנגמרת המחוייבות, נגמר גם הקשר? נושא כאוב, טיפול, לעיתים לשני הצדדים. כי לפעמים גם כמטפלת אני כל כך רוצה לשמור על קשר עם המטופל מעבר לטיפול, להזמין אותו אלי הביתה, להיות שלו "לתמיד",,, אבל אני לא ממש אמא של המטופלים שלי, רק אמא בכאילו, וברור לי שכשהמטופל מחליט לסיים עלי לכבד את החלטתו ואת הצורך שלו בנפרדות ממני. ולפעמים אני צריכה לקבל את דין המערכת, או ההורים, או דברים דומים. זה- כמטפלת. וכמטופלת- כמה רציתי להיות בקשר עם המטפלת שלי, לשעבר. וכמה זה לא קורה לפי הפנטזיות... לפחות לא כרגע. אולי פעם זה ישתנה. ובינתיים מתגעגעים. לא יודעת אם הדברים שלי מעודדים בכלל. אבל אלה המילים שעלו בי בתגובה לשלך. ערב טוב תמי.

אני חושבת שרובינו (ואולי אפילו כולנו) רוצים להרגיש יחידים. אבל תחשבי שבסך הכל,בכל מסגרת אנחנו אחד/אחת מיני רבים או נוספים. במשפחה - בין האחים, בעבודה בין שאר העובדים, עם חברים, גם אצל רופאת המשפחה ושאר הרופאים ............. (ואולי בגלל זה אנחנו רוצים להיות יחידים?) לדעתי,מה שחשוב בטיפול, זה להרגיש שבזמן שאת נמצאת שם - את היחידה. כלומר, הפגישה היא רק שלך (הוא לא עונה לטלפונים למשל או מתעסק בדברים אחרים), האוירה צריכה להיות כזו שתאפשר לך לדבר על מה שתרצי ולהרגיש שהוא יקשיב,יזדהה, ישתדל לעזור וכמובן יתנהג במקצועיות. וכשאלה קורים,גם קצת יותר קל לספר ולדבר. צריך לרכוש את אמונו ולהרגיש שאת חשובה לו ואכפת לו ממך ואז התחושה של אחת מיני רבים,מתגמדת קצת. הרבה פעמים מסקרן אותי לדעת על חייה האישיים של המטפלת שלי,אבל אני לא שואלת מכיון שנראה לי שאם אני אדע עליה יותר מדי,זה יפריע לי בטיפול עצמו. זה טיפול , וחשוב לזכור זאת, ולא חברה חדשה, ואני מעדיפה שיישאר כך. הקטע הכלכלי הוא בהחלט קשה לתפיסה וברור לי שלמרות שהמטפלת שלי כל כך מקסימה, כשלא יהיה לי איך לשלם אצטרך לעזוב. זה לא מנחם ולא תקין, אבל לצערי ככה זה. אף נותן שרות לא יעשה זאת בחינם.. כל טוב. טל