לאלו שחוו פסיכוזה על בשרם

אני כותבת כהמשך לשירשור קצר שפתח מיכאל לגבי המאמר שהוא קרא על מחבר הספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' (שאגב, ספר שאני לא הבנתי מה ה"הו-הא" הגדול שעשו ממנו, בזמנו, לפני עשור כשקראתי אותו, אבל אולי היום אני אחשוב אחרת). אז הנושא היה- האם יש אלמנטים של הארה בתוך התהליך הנוראי הזה של פסיכוזה. נכון, מיכאל? אלה שקוראים בפורום קבוע, יודעים לבטח שעד כה תמיד נקטתי בעמדה נוקשה יחסית, ששוללת מרכיבים רוחניים בתוך הפסיכוזה. אבל.. אני מעדיפה להביע דעה כזו מאשר להתפלפל בתוך הבוץ הטובעני הזה של הפילוסופיה, והרוחנית -- בדרך כלל: בהודעה הזו לא. ואגב, מעניין אותי מאוד לדעת האם זה מיקרי שמתוך המקרים שאני מכירה של חברים שעברו פסיכוזות, שניים היו מתחום הנפש, שלושה למדו פילוסופיה, ורק אני נשארתי מדענית לבדי... זה נראה לכם מקרי? אז היום אני באה לנסות לפתוח דיון ולשאול את כל מי שהתנסה בחוויה פסיכוטית, האם הוא חושב שהוא הפיק ממנה משהו חיובי. למד משהו, הבין משהו, יישם משהו וכו'. מישהי כאן כתבה פעם שבהתקף המאני שלה היא הרשתה לעצמה לעשות קניות, משהו שהיא אף פעם לא אהבה לעשות, ואחרי ההתקף היא לא התחרטה על זה - להפך- זה פתח לך ערוץ חדש של יכולת להנות מלעשות קניות. מה שהיא כתבה גרם לי לחשוב לראשונה שאולי בפסיכוזה אכן יש משהו מעבר לפתולוגיה. האם לדעתכם נושאי הפסיכוזה - התכנים שהיא מעלה, ההתנסויות שהיא מובילה אליהם, הם מקריים או מוציאים לאור תכונות, פחדים ומשאלות כמוסים וכן הלאה? לי עצמי היו את ההארות שלי.. ואני אשמח לשתף אתכם, אבל רק אם תהיה השתתפות פעילה ! (אחרת זה מביך לדבר לעצמי) שיהיה לנו רגוע, שמח ומעניין ר-או-מה

ר- או- מה... באמת שאלה מה לבחור- ר' או מה... אני בוחרת מה... מה למדתי מהפסיכוזות שלי? למדתי מה אני רוצה להיות ומסתירה בגלל נסיבות חיצוניות. למדתי מה באמת חשוב לי. מהי האמת הפנימית הכי עמוקה שלי. במה אני הכי מאמינה. מה מסתתר לי בלא מודע ועולה ופורץ כמו איזו לבה מתפרצת כל פעם שאני פסיכוטית. שלוש פעמים ושלושתן הפיקו משיח... מעניין, לא? מעבר לפסיכולוגיה אולי היתה כאן קליטה של איזה משאלה כמוסה של הרבה אנשים מסביב שרוצים כבר איזה מנהיג נורמלי, איזה נביא שיביא מסר אופטימי ומלא חסד מאלוהים לאדם... הפסיכוזות איפשרו לי להוציא צעקה. צעקת החריגה שאני. צעקת תמי שרוצה להשתייך גם כשאינה הולכת עם הזרם. צועקת את עצמי לדעת. זורקת חול לכל עבר. וכצפוי, מגונה על כך. חוויה קשה להשתגע. ועם זאת, מלאה אור ועוצמה. כל העולם הוא אני- בפנים ובחוץ. לא ברור איפה יש כאן בכלל מקריות. לכל דבר משמעות ואת המשמעות הזאת חייבים לספר לעולם... למדתי המון על עצמי. למדתי לא לפחד ממי שאני. למדתי לא לפחד לחשוף את עצמי. לא לפחד ממצבי הנפש האלה שאנשים כל כך נרתעים מהם. מצבי נפש שיש בהם כל כך הרבה מהמופלא והמיסתורי, היצירתי והכאוב. לא הייתי מוותרת על החוויה, למרות מחיריה הקשים. למרות כאביה ופצעיה. לא הייתי מוותרת. אני מאמינה שבאופן כזה או אחר, בחרתי בכך. תודה ראומה שפתחת נושא כזה מרתק לדיון. ערב טוב תמי.

לתמי , יש לי שאלה ,את כותבת שחווית פסיכוזה שלוש פעמים.האם היית עם תרופות ובכל זאת הגעת לפסיכוזה?אני הבנתי שאם אני לוקחת את הריספרדל כל הזמן במינון המתאים (משתנה,בין 0.75 ל1.5)אז אני לא אגיע למצב פסיכוטי.דרך אגב,אני לא לוקחת מייצבים כי טוב לי עם הריספרדל,שרוב הזמן המינון שלו נמוך,פחות מ 1,אז עדיף,לא?

השאלה שלך גרמה לי לחשוב מהו הגבול בין היפומאניה להתקף פסיכותי...(אשמח לתשובה :) ) גם אני כמו הבחורה שסיפרת עליה עושה כשאני במצב היפומאני דברים שבעצם שיפור מהמצב הרגיל שלי. אני בדרך כלל ביישנית נורא ועם ביטחון עצמי נמוך מה שגורם לי לחלק את היום בין בית-עבודה-בית.כשאני במצב היפומאני הביישנות הטבעית שלי נעלמת,אני טובה יותר בעבודה ופתוחה יותר ביחסים עם אנשים.מהתקופות האלה הרווחתי לי שתי חברות טובות ורומן עם איש מקסים שהעלה לי קצת את הביטחון העצמי אחרי הגירושין. מהמצב הזה רק הרווחתי.. שהמאניה מחריפה אני מתחילה לעשות דברים שאני אחרי זה כן מצתערת עליהן.... פסיכוזה של ממש אני חושבת שחוויתי רק פעם אחד ולא היה בזה שום דבר יפה.שמעתי קול,ככה באמצע יום עבודה,שציווה עלי למות. הדבר היחיד שיצא לי מהחוויה הזאת שאני לא בוטחת יותר מידי בחושים ובשיקול הדעת שלי. -לפני כל החלטה חשובה אני עושה חשבון נפש מאיזה מקום היא באה... -הפסקתי לנהוג מהפחד שאעשה תאונה ואפגע במישהו ברגע שאקבל עוד פסיכוזה כזאת ... -הבנתי שאני חולה במחלת נפש... אשמח לשמוע את דעתך,ראומה. ודרך אגב... המון תודות על שהמלצת לי על הספר "נפש לא שקטה".אם במידה יש לך עוד המלצות על ספרים מהתחום אשמח. א.