סיפור ההומלס

בשכונה שלנו יש גינה. גינה קטנה. במעלה הגינה החמודה ערוכים להם כמה ספסלים. גבעה קטנה שחולשת על-פני האזור הדי מרוט הזה. במשך תקופה של חודשים מספר, חייו של הומלס התנהלו בה. הומלס כזה, מאנשי השקיות והאריזות, אותם מיכלים שהוא מחפש לצבור לו ללא הגבלה, כי אצלו פנימה הם כנראה אבדו. חסר הבית סידר ומצא לו מקום על כל הספסלים שבראש הגבעה. במשך תקופה ארוכה הוא התפרש על-פני כל מקומות הישיבה שבמעלה הגינה. כך היה. ואנשים ריחמו, ואנשים פחדו, ואנשים לא העזו להתקרב, או חלילה לסלק. ולא היה מי שעינו פספסה. ולא היה נוח. מערכת יחסים עם הסביבה ללא מילים, עם המון מסרים. מתחת לפני השטח. ואנכי... קינאתי. קינאתי מאד. באופן מוזר לי, או שמא צפוי, דווקא אני חשבתי שאסור לתת לזה לקרות. צריך לומר סטופ. אמרתי "דווקא אני", כי קיים דמיון רב. שנים ששרצתי בהיחבא ובסוד בעזובה לא בנויה, ואף תוך כדי כך הייתה תקופה שבה ניסיתי לכתוב ברשת וגם כאן. המממ ישבתי ליד מחשב, רשמתי מה שרשמתי, אחר-כך עזבתי והלכתי להתחבא בפינה ולרבוץ על בטון ועל חצץ בקור ובחום וברוח ובסערה, וכן, עם כל ההומלסיות הזאת מצאתי דרכים מעוותות לאכול, לישון, להתרחץ, להתלבש. בחוץ הגדול לא ניתן היה לזהות. לא במראה, לא בדיבור, לא בכתיבה. מאום. רק מי שחלק איתי את רזי מעמקי מעמקיה של הנפש יכול היה לדעת. והנה, באחרית ימיי היה מי שהקשיב להם. אנחנו כן מחפשים שישימו גבול. גבול להרס. לפלישה. אולי הכי בעולם. האם זה אפשרי עדיין? ההומלס ההוא (שאולי התפרקה נפשו לבלי שוב) - באה משטרה ופינתה אותו משם. עד כמה שזה נשמע אכזרי ומכאיב, אולי בעצם עשו את הדבר הטוב בשבילו. אין יודע ואין מושג מה קרה הלאה איתו. אולי הכל אבוד והעניין פשוט ממשיך ומשחזר את עצמו :-( ואנכי - כך קרה ולא היה מן הנמנע, והיום כבר הוזזתי מהבטון המחוצץ ההוא, ויש לי עכשיו רצפה וקירות. שלב. לומר את האמת, אין לי מושג מה עושים עם זה. מפחיד אימה. וכואב כל-כך. בעיקר והכי ויותר מכל - מסוכן מאד עכשיו. סיפרתי סיפור. רישומים קטנים ברגע שבו נאספים דברים. תודה על ההקשבה, הכי חולה שיש

הסיפור מקסים ואתה לא נשמע לי חולה בכלל אלא רגיש ויפה נפש. ואני מאחלת לך שתמצא את הבית הפנימי שיתן לך מרגוע וביטחון. שבוע טוב תמי.

זוהי פיסה קטנטנה מחיי. ואני אישה ואפילו ניסיתי להשאיר כאן הודעות פעם. ואז, בתקופה ההיא ועד ממש לא מזמן, במציאות הכי מציאותית שיש, לא היה. אז, נכתבו מעט מילים והן לא גילו. והיום, עדיין זה לא הרבה יותר מאין. ו... אני באמת חולה. כך היא האמת האוביקטיבית. המצב הפנימי לא שונה בהרבה. ואם חל בו מעט שינוי - זהו סוד שאין לגלותו. תודה על תשומת הלב לכל מי שקרא

איך זה שבכל פעם שכבר העזתי לרשום כאן הודעה אין תשובה שמופיעה בשורה בצבע כחול? איך זה שתוכן דבריי אמור להיות מחריד ומזעזע וקיבלתי תגובה שהסיפור מקסים? וכבר רשמתי דברים חמורים מאלה פה בעבר ופיללתי שאיזו עין נוספת תקלוט מה כתוב כאן. אך לשוא. איך זה... איך זה שהמסרים לא עוברים, איך זה שהם תמיד מוצפנים. כל-כך מוצפנים. גם תגובתי זו (אם תפורסם) תימוג לה במרחבי העמודים האחוריים וחסל. יום שני יום קשה, אחרי פרידה ארוכה ממי שאולי מקשיב לי על באמת. ואף על פי כן אף אחד לא מזיל דמעה וגם אני לא. הכי חולה שיש (והנה תגובה רגשית שהיא עדות לכך)