סטודנטית יקרה!

עצם העובדה שאת אומרת שהפאקסט ישפיע כבר מאיר את עיניי.ואת מצליחה לעודד אותי במקצת.אבל בכל זאת.יש לך מושג למה זה קורה?אני אמורה ללכת בשעה 16:00 לפסיכולוג קליני.אני אפילו לא מסוגלת לשבת בשקט בכסא.יש לי חוסר מנוחה טוטאלי,וזה רק קורה לי מחוץ לבית ,לא פלא שאני מרגישה כמו מפגרת.כן ,ממש ככה.בשביל ללכת לטיפול אני צריכה להרגיע את עצמי.הריחוף,הנתק עם הסביבה.מכאיב לי בצורה בלתי ייאמנת. בן אדם שחי בצורה נורמלית קודם.ועכשו לא יכול לטייל עם העגלה עם הילד.זה נורא ואיום.אני מנסה ברור, אבל חוסר מנוחה טוטאלי,אני לא מסוגלת לשבת אפילו על הספסל.אני מרגישה שכל העולם מתחיל לזוז! ברור שזה פסיכולוגי.אבל אלוהים יודע כמה אני מנסה וזה לא הולך.אני לא מרגישה נוח בחוץ בכלל.ואני די מיואשת.כי הבאתי ילד לעולם בשביל לשמוח איתו לא בשביל ששנינו ניהיה כלואים בבית. אולי תאירי את עיניי מניסיונך. שלך שרונה

שרונה אני מתנצלת שהיתפרצתי ככה לדברייך אבל חשוב לי להגיד לך את מה שאני רוצה להגיד לך. נראה שכבר השלמת עם העובדה שלתרופות יקח עוד קצת זמן עד שתתחילי לראות השפעה אבל את חייבת להשלים על עובדה נוספת. שרונה, אל תתאמצי יותר מדי בלהכריח את עצמך להנות בחוץ ולסלק את כל התחושות. גם זה יגיע ואם את יוצאת החוצה גם אם לא נהנת וגם אם חשת שאת מנותקת עצם היציאה החוצה היא הישג. אם ההרגשות השליליות הגיעו אל תלחימי בהם ופשוט קבלי אותם, בפעם הבאה יהיה יותר טוב. אני מדברת מתוך נסיון כאוב ולווא דווקא של תחושת ניתוק אבל לי היה סימפטום קשה של חרדה שמהרגע שפתחתי את העניים ועד הרגע שהלכתי לישון ( גם בבית) הוא היה קיים עד שלמדתי לקבל אותו. כשזה קרה היה לי הרבה יותר קל להתמודד איתו. שרונה, את מנסה וזה יאמר לזכותך אני מבטיחה לך שתצא מזה רק את חייבת להיות יותר סלחנית לעצמך. אני פה מחכה לשמוע בשורות טובות שלך, אריאל

גם עכשיו את חיה... גם עכשיו את חיה בצורה נורמלית... גם עכשיו את חיה בצורה נורמלית אבל עםחרדות שלא היו קודם. גם אני התרגשתי (אני לא בטוחה שזו המילה) לפני כל יציאה מהבית והרגשתי מתוחה וחשבתי שבחוץ מחכים לי רק דברים רעים אפילו לפני ההליכה לפסיכולוגית. את בטח קוראת את זה כחזרת... נו? נכון לא היה כל כך נורא. אם את לא מרגישה בנוח מחוץ לבית אל תצאי לבד תלכי עם אמא שלך או עם אבא שלך או עם חברה שיודעת על הסיפור ולא תוסיף לך מועקות. לדעתי חשוב לספר לפחות לאדם אחד או שניים שאת מרגישה קרוב על הכדורים כדי שתהיה ביקורת אם את לוקחת כל יום. כשאני נפלתי לא ידעתי על הפורוס הזה וכל הזמן הייתי בוהה (כמו שאמרת הרגשה של הסתכלות מתוך מים) אבל את צריכה להודות שיש לך את הפורום המדהים הזה. יהיה טוב!!! בחיים לא האמנתי שזה יקרה לי אח"כ לא האמנתי שאני אצא מזה ועכשיו אני לא מאמינה כמה שהחיים יכולים להיות יפים שוב. שלך סטודנטית.

קראתי את כל מה שאתן כותבות.הפסימיות נובעת מהעובדה שאצלי זה כבר נמשך שנה וחצי,וכבר הייתי במצב שיכלתי להעמיד פנים ולחיות, וגם לצאת החוצה.(לא לכל מקום אבל יצאתי).הבעייה פרצה כי המצב התדרדר.הגוף שלי ואני מרדנו כנגד ההסתרה הזאת.לא יכלתי לשאת עוד להיות כלואה בתוך הגוף שלי כשאני בחוץ והמוח בעננים מרחף לו אי שם.פעם אחת מרוב סבל, כשהייתי בחנות,ועמדתי בתור.הרגשתי שאני כמעט נרדמת. כי הייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף ומרוב סבל,כלו כל כוחותיי.חזרתי לאוטו מותשת.טוב אני אופטימית בכל מקרה.פרט לרגעי השבירה שלי שקורים לי מידי יום, לצערי.אבל בפנים אני אופטימית עד כאב.כי הצורך לחיות עז בצורה היסטרית.למרות המגבלות.אני רק מתפללת שהתרופה הזאת קשורה בכלל למצב של הניתוק שלי.ובכל מקרה נצמדת בכל הכוח באהבה לאנשים שאני אוהבת.וגם למרות שאני לא רואה אתכם.אני מתעודדת.ומרגישה איזשהי שותפות גורל.דרך אגב הייתי אצל הפסיכולוג.ונורא מוזר בגלל שהחדר היה נראה כמו סלון, זה הפחית לי ב חמישים אחוז את החרדה. אבל לא את תחושת הניתוק התמידית שמלווה אותי מבוקר ועד לילה.תמשיכו להיות חזקות מתמיד שלכן שרונה.