הצהרה שאינך לוקה בהפרעה / מחלה פסיכיאטרית

שלום לכולם , סתם הרגשתי צורך לשתף בהרגשה - אני מאובחנת כחולה במאניה דיפרסיה. יש לי את זה כנראה מגיל 16 ואולי מאז ומתמיד היה משהו ... היום אני בת 30 ולוקחת מינון נמוך מאוד של תרופות. מאז שהתחילו אצלי התופעות הנ"ל נאלצתי לשקר בכל ראיון עבודה / טופס קבלה לעבודה ולחתום שם שאין לי שום בעיות פסיכאטריות. עכשיו הייתי צריכה לחתום על זה גם במקום שבו רציתי להתנדב ... אני חייבת לציין שהטופס עליו חותמים מכיל תמיד שני סעיפים - האחד , שאין לך עבר פלילי. השני - שאין לך עבר והווה פסיכיאטרי. שני הדברים הללו יפסלו אותך אוטומטית לכל עבודה שתחפוץ. מובן שתמיד אני משקרת וחותמת שאין לי שום עבר והווה פסיכיאטרי ומפחדת שמישהו יתחיל לבדוק ויגלה ... אחרת הייתי נאלצת להישאר בביתי .... לא הייתי מוצאת עבודה ... זה מאוד מעציב שעדיין מחלות פסיכיאטריות פוסלות בן אדם בצורה גורפת . לגבי עבודה - אני עובדת כבר 5 שנים באותה עבודה ונחשבת לעובדת מעולה ונאמנה . (טפו .. טפו .. טפו ...) לגבי התנדבות - אני מסכימה שבן אדם במאניה או בדכאון יכול להשפיע רע על ילדים . אבל אם הוא מטופל ? אם הוא יציב ? אם הוא אדם מקסים ודוגמאתי שרוצה לתרום ולעזור ויכול באמת ? אם הוא מודע למחלתו ולכל שינוי שחל בתודעה שלו ונזהר בדבריו ובתגובותיו ? (נזהר בדבריו יותר מאדם שאין לו בעיות כאלו ...) זה כל כך עצוב. כל כך הרבה אנשים עם בעיות כאלו צריכים להסתתר , לשקר ... איך שאני מכירה את עצמי , אני בטוחה , שאני מתאימה להמון דברים שהיו פוסלים אותי בגלל התווית הזו .... לא יודעת ... סתם הרגשתי צורך לשתף ... לילה טוב , נ.

היי נ. גם אני "שקרנית". אני מזדהה עם כל מילה שכתבת. זה עצוב ומכעיס אותי. בכוונה כתבתי מילה כל כך קשה- שקרנית. אני אדם אמיתי עד כאב ובכל זאת נאלצת לשקר שוב ושוב, כדי להתפרנס. האלטרנטיבה- להתדרדר לעוני ולהיות עול על החברה. חס וחלילה שלא יגלו שהייתי מאושפזת פעם. לא משנה שאני בריאה היום, מתפקדת מעולה, מועילה לאחרים. אם יידעו- לא יאפשרו לי לעבוד. וזה מסריח!

שלום נ. אוי, זה כל-כך עצוב ומתסכל...ממש מרגיז. גם אני כנראה בי-פולרי, ודווקא לא הייתה לי שום התנסות כמו שלך. למעשה מעולם בשום מקום עבודה לא שאלו אותי על זה בכלל. ועבדתי גם בטיפול באנשים עם מוגבלות. תמיד עבדתי בשוק החופשי, בלי סל שיקום או כל מיני דברים כאלה. לא יודע למה, אבל אף פעם לא שאלו אותי ולכן לא נאלצתי לשקר. אבל כמובן מי יודע לאן עוד יתגלגלו החיים שלי, ואם בהמשך עוד לא אאלץ לשקר לגבי זה. אני מבין שעבודה ממשלתית די חסומה בפניי, אלא אם כן אשקר, אבל בלאו הכי המגזר הציבורי די חסום היום לאנשים צעירים בלי קשרים. תרגישי טוב, ואני מצטער לשמוע על צרות המוחין שנתקלת בה, אם כי ממש לא מופתע. מיכאל

גם אני שיקרתי והסתרתי. בפנקס הפסיכולוגים, כשנרשמתי כפסיכולוגית, גם שם היה הסעיף הזה. ואין מניעה פורמלית להיות פסיכולוגית "חולת נפש", אבל אם הייתי כותבת את זה הייתי צריכה לעבור וועדות ובדיקות שכולנו יודעים שהם לא נעימות. ובהתמחות, כל כך רציתי לספר, והייתי בדיכאון, והמדריכים שלי ראו בלי שסיפרתי וממש הזהירו אותי לא לספר. והייתי צריכה לקנות הדרכות פרטיות בגלל זה. והסתרתי עד לבחינה. ואז סיפרתי לפסיכולוגית האחראית. אבל זה לא הספיק לי. רציתי לספר לעולם כולו. הנה, תראו, אני, תמי גנדלמן, פסיכולוגית קליני, מה שאתם קוראים מניה דיפרסיה, וכל כך נמאס לי להסתתר כאילו זה איזה פשע או סוד. למה חברה שלי שיש לה הפרעה בבלוטת התריס שגם גורמת לדיכאון ועשוייה להשפיע על תפקודה כפסיכולוגית לא צריכה להסתיר ואני כן? השתגעתי בפורום של פסיכולוגים. העיפו אותי משם. ביטלו לי את ההרשאה המקצועית. לא מחזירים לי אותה בפורומים ההם. אני כבר כמה חודשים נלחמת. זה לא פשע להשתגע. ועכשיו אני מאוזנת. למה אתם לא נותנים לי לחזור? כי הפסיכולוגים פוחדים ממשוגעים. מטפלים במשוגעים, ופוחדים מהם... כל דבר שרק מריח ממחלת נפש, מכניסים אותו היטב היטב לקופסא ושמים בצד. חברים אני יצאתי מהארון כי לא נוח לי שם. חשוך, ובודד, וקר. בגלל זה סיפרתי גם לכם כאן מי אני. כי נמאס לחיות באיזו חוויה שאם אגלה העולם יחרב. ואתם יודעים מה, בעבודה ממשיכים להעסיק אותי ועדיין לא הציקו לי בבדיקות ובוועדות. כי הם רואים שאני בסדר. וגם כי רשויות החוק פועלות לאט. ועד שהם זזים, אני כבר מתארגנת. הדרך היחידה להילחם במצב הזה היא שאנחנו נפסיק לפחד, ונתאחד, ונפנה לרשויות החוק, אבל כמובן שכאנשים פרטיים זה מסוכן. הגיע צביאל רופא והקים ארגון שנקרא מתמודדים למען מתמודדים. הוא נלחם את מלחמתינו כבר שנים. אתם מכירים אותו? בעיני הוא גיבור שמקדיש את חייו להלחם בסטיגמה ובדעות הקדומות. רק אנחנו נשחרר את עצמינו מבור הסטיגמה שקרו לנו אחרים. רק אנחנו נצליח לשנות את היחס המתייג והמשפיל שיש לחולי נפש בארץ. אני איתכם במלחמתכם... תמי.

גם אני חולה במאניה דפרסיה. מאוד הזדהתי עם מה שכתבת.אני חיה בפחד מהסטיגמה עד כדי כך שלמשך כמה שנים לא סיפרתי אפילו לבעלי על קיום המחלה.ואת יודעת?הנישאוים האלה התפרקו גם ככה. גם אני,כמוך,חושבת שאני אפילו יותר מודעת מאחרים להתנהגות שלי בלי או עם המחלה.בעזרת הרופא הנהדר שלי והאמון שיש לי בו לא הגעתי אף פעם למצב שדרש אישפוז.אני עצמאית,כך שלא היה צורך למלא איזה תופס.אבל עובדה,אם אני מסוגלת לטפל למרות משבר הגירושין גם בבני (נער בגיל ההתבגרות) וגם בחנות שלי אדם עם מחלת נפש שהוא בטיפול מסוגל לתפקד לפחות מכל אדם אחר. כיום יש אנשים שיודעים שאני בטיפול ועל כדורים.אבל אני מספרת רק על החלק הדיכאוני.על האפיסודות המאניות אין לי אומץ לדבר בגלוי עם אף אחד. זה קצת מעציב אותי שאני כחולה מתפקדת עדיין חיה בפחד מהסטיגמה. גם אם אכיר היום בן זוג לא נראה לי שאספר לא על המחלה.בשביל מה? כדי שבריב הראשון הוא יקרה לי משוגעת?

מצורף לכאן לינק לדברים שאמרה בדיוק היום צופית גרנט בכנס של "אנוש" בהמשך לדיון שמתקיים כאן, שווה לקרוא ולשמוע.......(בדף הבית של YNET היום) http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3321698,00.html

שלום, אני נושקת לגיל שלושים ואני כבר עם שני תארים מאחורי, הייתי ילדה רעה ויש לי שני רישומים פליליים, וחוץ מזה זה הייתי מאושפזת ואני חולה גם במניה דפרסיה כך שלתמיד אשתייך לקבוצת חולי הנפש. היום אני מתמודדת עם שני החרדות הנל בקטע של לחפש עבודה. מפחדת שאצטרך לשקר ומפחדת יותר שידחו אותי ושלא יקבלו אותי ושאהיה מובטלת ושלא אוכל אלא להאשים את עצמי, ושאכנס מזה לדכאון. אני אפילו פוחדת מזה שזה יוביל אותי לרצון למות. כי אני ארגיש כל כך פגומה ובצדק. ואני גם כן אשה יציבה, קריאטיבית, שמחה לרוב, יש לי שכל וחברים והכל אבל מה איכפת להם למעסיקים אם מישהו מוכן להעביר אותך וועדות, וגרפולוג ופסיכולוג ודנמיקה קבוצתית כדי לקבל אותך לעבודה, אז הוא בטוח לא יקח אותי ואני עומדת לשקר. מי שיגלה ועדיין ירצה אותי, אני בספק אם זה יקרה, אז אני אסביר את עצמי היום אני חושבת שאני אעבוד איפה שיקבלו אותי. זה ממש מדכא אותי, וזה מעסיק אותי מאוד ואני לאיודעת אם יש משהו שאנייכולה לעשות לגבי זה. אז צרת רבים...

הרוב המוחלט מסתיר ומצניע את בעיותיו למעט מי שיש לו עניין או אינטרס אחר שכולם ידעו. קשה לחיות עם תווית של "משוגע" כפליים קשה להסתיר. רובנו מצניעים את הבעיה ואך טבעי הדבר. גם מי שסובל מטחורים לא מספר לכל העולם. לא צריך להתבייש ויחד עם זאת אין צורך להרגיש בושה גדולה.

הי, אני עובדת סוציאלית, עובדת דרך סל שיקום, ובעברי הלא רחוק הייתי מאושפזת. נחשפתי חלקית, לפני חלק מהאנשים שעבדתי איתם. הדבר הזיק לי פעם אחר פעם. הנזק הגדול ביותר נגרם לי מאנשי המקצוע שאיתם עבדתי, ומהרכזים בסל שיקום. להם יש את הסטיגמה הגדולה ביותר. חשפתי זאת בשל המטופלים שלי. כדי לתת להם תקוה, שגם אני הייתי במצבם, ושיראו אותי עכשיו. את הטעות הזו לא אעשה עוד. אנשי המקצוע בארץ ברובם הינם חשוכים. חבל...