מה יש לי ? - קשור גם לשרונה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום ד"ר הידש. אני בת 31 גרושה ואם לשני בנים .לפני 12 שנים בהיותי במקום העבודה נתקפתי בהתקף החרדה הראשון שלי שגרר אחריו התקפים נוספים ודכאון קשה . רק השרות הצבאי שעמד בפתח הכריח אותי לקום על הרגליים-ועברתי גם טיפול פסיכולוגי שכלל תרגילי הרפיה - אולם מאז כבר 12 שנה כמעט אני מרגישה כמו ששרונה מרגישה - הרגשה שאני לא כאן - לא בעולם הזה - כל האנשים מתנהגים בטבעיות ואני כאילו בתוך בועה - במין ריחוף מתמיד - לא יודעת איך הבאתי שני ילדים לעולם ,איך התחתנתי ,איך התגרשתי .יכול להיות שהתחושה הזו של ניתוק מהעולם נגרמת מזה ש"המוח יוצא לחופשה" בגלל החרדות והמתח התמידי (אני טיפוס מאוד לחוץ). הלוואי שאפשר היה לתאר את מה שאני מרגישה - אולי שרונה יכולה להבין כי נראה לי שאנחנו מרגישות את אותו דבר. יש לציין שאני יוצאת עם גבר מבוגר ממני כבר 4 שנים עוד מעט שהתעלל בי נפשית לא מעט (בלשון המעטה)- אפילו פיסית, אהבתי מאד את הגבר הזה , אולם עכשיו אני מרגישה שוב חרדות,חוסר אנרגיה נוראית תשישות,עייפות,חוסר מרץ , איבדתי את חדוות ההנאה מדברים שאמורים להיות הכי משמחים,לפעמים אני חושבת שהשתגעתי,ריקנות נוראית ,עצבות . אני נרגזת על ילדי כשהם לא אשמים כלל . שמעתי שיש מושג שנקרא "נויראסטניה"- האם אלו האפיונים , האם זה דכאון ? האם זו חרדה.? האם התעללות נפשית ממושכת שעברתי עם חברי יכולה לגרום למצב זה ? לפעמים אני רוצה לדבר אבל המילים לא יוצאות לי מהפה , אני עובדת בעבודה מכובדת וחייבת לפרנס ילדים ואני חייבת לעמוד על הרגליים . ניסיתי טיפול פסיכולוגי - לא עזר , הלכתי לפסיכיאטר - נתן לי סרוקסט אבל אני לא מעזה לקחת. מה שהכי מפריע לי זה חוסר המרץ ,העצבות העמוקה והייאוש . התוכל לומר לי מה יש לי ? תודה לך על תשובתך המהירה. עינת
חלק ממה שכתבת נשמע לי מוכר. זה סבל מתמשך.אני לא יודעת ממה זה נובע המצב שלי. אבל זה רק החמיר.החוסר קשר עם הסביבה.ההרגשה היא בעיניי כמו שמתסכלים במראה של הרכב כדי לראות מה קורה מאחור.אז ככה החיים שלי אני בתוך המראה המועותת הזאת. שלא מאפשרת לי לחיות.כולם מסביב שטוחים ולא קיימים. וזה כל הזמן וזה לא עוזב, וזה שובר.זה מעצבן.היום ישבתי ברכב כמו מפגרת כי לא יכלתי לצאת לאיזה פארק.וגם כשכן הלכתי לשם, הרגשתי חוסר קשר עם הסביבה.אבל אני במצב של כמעט להרים ידיים.כי הפאקסט הזה, אולי מרגיע את החרדות, אבל ההרגשה הנוראית הזאת של הניתוק היא כמו סרטן שלא עוזב אותי. ואני רוצה להיות בתוך החיים, ולא מחוץ לחיים .מי שלא חווה את זה , לא יכול להבין את זה.
לעינת, כפי שאת מבינה "הסיפור שלך" או הדברים שאת עוברת אינם נדירים ורבים חווים דברים דומים. במצב זה חשוב לעשות שני דברים, ראשית " להוציא את הקוץ מהתחת", לסיים את הקשר עם החבר אשר משפיל אותך ופוגע בך, אין ספק שהחרדות ימשכו כל זמן שיש להן גורם חיצוני ברור. הדבר החשוב ביותר הוא להגיע לטיפול נפשי, הטיפול הנפשי מורכב משיחות ומתרופות או משני הדברים יחדיו. אני מאוד ממליץ שתקבלי את המלצת הפסיכיאטר ותגיעי גם לשיחות. חבל, חבל על החיים שלך...קדימה לטיפול. תשמרי על קשר דר' גיורא הידש
שרונה ועינת, תהיו חזקות. שרונה, הפאקסט ישפיע ןה"סרטן" הזה יעזור אותך ולא תאמיני כמה שתרגישי טוב. באמת מי שלא חווה את זה לא יכול להבין אבל אני הייתי שם ויצאתי למרות שחשבתי שכלום כבר לא יעזור. עינת,כדאי לך לנסות ולהעיז לקחת את הסרוקסט כי זה ישפיע לטובה! אומנם לא תוך שבוע וגם לא חודש אבל בערך אחרי חודשיים פלוס התוצאות יהיו מדהימות.ואני אומרת מניסיון. בכל מקרה בהצלחה.
