שאלה לד"ר
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום רב, אני בת 18.5,מאז שהייתי קטנה מאוד (יש לי זכרונות מגיל 5), אני זוכרת שתמיד הסתרתי דברים מההורים שלי ולא סיפרתי להם, כמו למשל שהרגשתי לא טוב והקאתי או שכאבה לי הבטן ולא הייתי מספרת את זה להורים שלי והסתרתי את זה. ההתנהגות הזאת די נמשכת גם עכשיו שקשה לי לספר דברים (גם בריאותיים, כמו כאב בטן או דברים חמורים יותר שממש סבלתי). אני כאילו צריכה להיות חזקה ולא להפגין שום חולשה כלפי חוץ, אבל קשה לי מבפנים. אני די סגורה, מופנמת וביישנית ואני לא מדברת על דברים שמפריעים לי לא עם חברות ולא עם ההורים. אני בוכה ובכיתי די הרבה לבד. הקשר עם ההורים שלי הוא כזה שאנו מדברים על דברים של היום-יום, על בית ספר, ציונים,טלויזיה, חיות מחמד ולא מעבר לזה. אף פעם לא שואלים איך אני מרגישה, מה אני עושה שאני יוצאת מהבית,לא אומרים לי מתי לחזור ולאן ללכת, איך עבר עלי היום ושום דבר שקשור לרגש..... אין לי זכרונות שההורים שלי חיבקו או נישקו אותי אי פעם...אמא שלי לא מדברת איתי על שום נושאים "נשיים". אני לא רבה איתם אף פעם. תמיד הייתי ילדה "טובה", לא הייתי עושה בעיות להורים שלי והייתי תלמידה מצטיינת. נראה לי שיש לי גם OCD כשהייתי קטנה הייתי הולכת בקוים ישרים מסוימים ובמקומות אחרים לא הייתי דורכת וכל מני דברים כאלו והיה לי פחד גבהים חמור. עכשיו אני שוטפת הרבה את הידיים ומתעסקת אובססית בשיער בראש. האם נולדתי עם הפרעות נפשיות? ממה אני סובלת...למה אני מתנהגת ככה? בשנה האחרונה קרו לי אירועים טראומתיים (אונס(לא סיפרתי לאף אחד) ובעיה בריאותית) שבעקבותם נכנסתי לדיכאון קשה,אני לא יוצאת מהבית, ניתקתי קשרים עם כולם, ירדתי במשקל 6 קילו, קשה לי לישון, אני חותכת את עצמי וממש לא אכפית לי מעצמי ולא מכלום. במשך חצי שנה הייתי בדיכאון קשה (וגם עכשיו..) וגם התנהגתי בהתאם וההורים שלי לא שמו לב (אני לא מבינה איך... ). רופא המשפחה שלח אותי ללכת לפסיכיאטר כי אני נראית לו בדיכאון ולשקול טיפול תרופתי. אם אני הולכת לפסיכיאטר אני חייבת לספר לו הכל (כולל האונס) כדי שיתאים לי טיפול נכון? תודה מראש
שלום לך , נראה לי שתמונת המצב שלך מעט מורכבת וכדאי שתשפי את הפסיכיאטר במה שאת מרגישה . הרי השיחות עם הרופא הם המקום היחידי שאת סוף סוף פורקת את רגשותייך . אני לא יודע מה לחשוב על ההורים שלך , אני יודע שייש אנשים קרים שלא יודעים לתקשר עם הילדים ולא יודעים לתמוך בהם רגשית , אבל מי אני שאשפוט את הורייך . לדעתי טוב שאת משתפת , ואם אכן עברת אירוע טראומטי של אונס את חייבת לשתף, כי אונס הוא אירוע קשה מאד ואת חייבת תמיכה . בכל מקרה אוללי תנסי גם להיפתח להורים שלך , או לקרובת משפחה שתפי אותם - פתחי את ליבך , בינתיים ביי גילבר - משתתף בפורום
לרותם- מותר לך לשמור על פרטיות במסגרת הבדיקה הפסיכיאטרית. כמו אדם שהולך לרופא עיניים לא צריך לספר לרופא דברים שלא רלבנטיים לעיניים שלו, כך אדם שהולך לפסיכיאטר לא צריך לספר לרופא דברים שאינם קשורים לבריאות הנפש שלו. האמת שבפסיכיאטריה הגבול מה מותר או צריך לשאול הוא די מעורפל. יש רופאים שינסו להתעמק בילדות שלך ומה עברת עד היום ויש אחרים שלא ישאלו כלום כי למעשה לא משנה ממה נובע הדיכאון, התרופה היא אותה תרופה ולכן אין טעם לחפור יותר מדי. עד כמה הרופא יתעמק בשאלות זה תלוי בשיטת העבודה שלו ובזמן שהוא מקצה לבדיקה.
לרותם הגיע הזמן שתספרי ותשתפי, קשה להיות לבד עם דברים קשים. פסיכיאטר עשוי לעזור לך אבל מה שחשוב באמת שתגיעי לפסיכותרפיה=שיחות אצל פסיכותרפיסט. פסיכותרפיסט עשוי להיות פסיכיאטר, פסיכולוג או עו"ס אשר למדה פסיכותרפיה. בהצלחה, ועדיף היום מאשר לחכות יום נוסף שבוע טוב דר' גיורא הידש
