הרפורמה במערכת הבריאות

הודיעו לנו בעבודה על ההשלכות של הרפורמה במערכת הבריאות- רפורמה שמה שעומד מאחוריה הוא כביכול להפחית את הסטיגמה ממחלות הנפש, אבל למעשה מה שמעניין את כולם זה כסף, כסף ועוד פעם כסף. בתכל'ס, אנחנו אמורים לצמצם את העבודה שלנו ל14 פגישות לכל מטופל, לא משנה אם מדובר בנער הסובל ממחלה נפשית, מהפרעת אישיות קשה או מתנאי הזנחה הוריים בלתי אפשריים. 14 פגישות- ולרחוב, לבית, לסבל. מה איכפת? אין לך כסף, תסבול. כשהמנהלת שלנו אמרה לנו את זה, זה פתאום נשמע לי כל כך מוחשי ונורא. אנחנו מרפאה שנותנת שירות לילדים ולנוער, מרפאה קהילתית. אנחנו עושים עבודות של קישור ותיווך בין כל הגורמים בקהילה המרכיבים את עולמו של הילד והמתבגר- בית הספר, המשפחה, הרווחה, חונכות פר"ח, רפואה. ועכשיו כל הסל עובר לקופות חולים. ושם חשוב מגעים, הרבה מגעים. מה זה מגעים, תשאלו? לראות מטופל, מהר, הרבה וביעילות. מה זה אומר? תרופות, הרבה תרופות. ופסיכותרפיה של שלוף, כי מה כבר אפשר להספיק לעשות בשלושה וחצי חודשים המוקצבים לכל אדם לשנה? ומה זה עוד אומר? שהקליניקות הפרטיות יפרחו, הפסיכולוגים והפסיכיאטרים יתעשרו, והעניים ישארו לבד, ללא טיפול, מוזנחים. אני יוצאת מהישיבה מזועזעת, ואומרת למנהלת שלי- אבל צריך לעשות משהו... היא אומרת שהיא נלחמה ולא הקשיבו לה, ואולי הגיע הזמן שהאוכלוסיה החלשה תצא קצת לרחובות... משוגעי כל העולם, התאחדו! אנחנו האוכלוסיה החלשה. אנחנו, עם הדיכאון שלנו, עם הפסיכוזה, עם המצוקה והנידוי החברתי, עם הצורך המטופש להסתיר את המחלות שלנו ועם הסטיגמות... מאיתנו נדרש לצאת לרחובות ולשבות רעב על מפולת הערכים של מדינת ישראל, שמאמצת אל ליבה את עגל הזהב הכסף וכיסוי התחת, על חשבון ערכי היהדות שלנו שמזכירים שוב ושוב את החלש, הפצוע היתום והאלמנה. ואין דין ואין דיין. הנשיא שלנו- חשוד באונס. הרמטכ"ל- במעילת כספים. כולם מושחתים שם למעלה, ואנחנו בבתים שלנו, מתייסרים, משלמים מאות שקלים כדי לקנות אהבה מבני אדם שמתפרנסים ממצוקות האדם המודרני- לא מודרני הזה, שמבודד את השונה, שלא מוכן לשמוע שהמלך ערום וקר לו כל כך מול הניכור והאטימות והשחיתות והזנות שמשתוללת לה כאן בארץ על כל צעד ושעל. חברי המטפלים קיבלו את הגזירה בשתיקה עצובה. ואני זעקתי. אני האוכלוסיה החלשה הזאת, ששנים שילמתי כל כך הרבה כסף על שירות שהמדינה לא נתנה לי, ששנים הסתרתי מצבים רגשיים קשים בגלל מערכת חסרת גמישות, שמנסה היום להגיד את דברי במקומות אחרים ומושתקת, ובסופו של דבר המקום היחיד בו לא מוחקים אותי הוא פורום בו אני כותבת בעילום שם, יחד עם אחי ואחיותי הסובלים יחד איתי. נמאס לי לשתוק. כל כך נמאס לי לשתוק מול האטימות והשחיתות. ומצד שני, אין לי ברירה. פי סתום, כי אם אצעק חזק מדי, שוב אחשד במניה, דיפרסיה פסיכוזה או שאר מריעין בישין. לאנשים עם מחלה נפשית אין רגשות. כל כאב ישר מתוייג כמחלה.כל צעקה כהתפרצות זעם. וכל בכי, כדיכאון. מסתכלים עלינו במבט החומל כבייכול, על זה שאנחנו חולים ומסכנים, ולא מוכנים להקשיב לאמת שבדברים. כי לפסיכוזה אין מה להקשיב. פסיכוזה זה שטויות. צבא ההגנה לפסיכוזה היא אני. אני בצבא הזה כבר מגיל 18 ועוד לא השתחררתי. אני אשתחרר כשאנשי מקצוע יתחילו להקשיב לאדם באשר הוא אדם ולא יתייגו אותו וירחיקו אותו כשהוא צועק או מדבר בשפה לא מובנת. לא איכפת לי לתרגם פסיכוזות של אנשים לאנשי מקצוע שיתחילו קצת לפתוח את הראש ואת הלב ולהקשיב לאמת שלנו ולהבין שאם אינם מבינים אותנו ואת הכאב שלנו, זה לא אנחנו הלא נורמליים בחבורה. זה הם. כי להוציא אדם מאיזשהי חברה כי הוא אינו מובן זה בעיני פשע גדול. במיוחד שאותם האנשים אינם רוצים לפגוע. בסך הכל רוצים, אני רוצה, שיקשיבו לי ויכבדו את החוויה שלי ולא ישתיקו אותי כל פעם שאני אומרת משהו שלא נעים לממסד להקשיב לו. אנשים שמנסים לאמר את דבריהם, בנחרצות ובעיקשות, כבר שנים, כמו צביאל רופא וחבריו, האם אנשי המקצוע מקשיבים להם באמת? האם הם מוכנסים כאורחים של כבוד לקבוצות הדנות באתיקה מקצועית וכוללות אנשי מקצוע מכובדים? ואם לא, למה לא??? אני זועקת כאן את זעקתי אחרי שנמחקה מפורום של אנשי מקצוע. שם מחקו אותי. כאן אני יודעת שלא אמחק. כמה עצוב הוא עולם המוחק כאב של אנשים, ומוחק זעקה. כמה עצוב הוא עולם, המתעלם מאוכלוסיה סובלת של נשים, ילדים, חולים ועניים. הלוואי ונצליח לתקן את המעוות. חברה בריאה נמדדת ביחס שלה לחריגיה. החברה שלנו כאן בישראל חולה, חולה מאד. אני מתפללת להחלמתה. תמי.

לתמי שלום וחג שמח! קראתי את דבריך ולמרות זאת- לטווח *הרחוק*- ניתן לבטל את כל מערכת בריאות הנפש ולהגדיר מחדש את רוב מחלות והפרעות הנפש כמחלות של מערכת העצבים, מחלות והפרעות שנוירולוג יכול לטפל בהם. כך זה היה לפני 60 שנה כאשר נוירולוגיה ופסיכיאטריה היו ביחד ואין סיבה שזה לא יחזור לכך בעתיד. כבר היום הגבול בין נוירולוגיה לפסיכיאטריה הוא די שרירותי ולא מהותי. כמו שלא שולחים לטיפול פסיכולוגי חולים בפרקינסון או אפילפסיה, כך אין ממש הכרח לשלוח לטיפול פסיכולוגי חולים שמאובחנים בהפרעות פסיכיאטריות שונות. כבר היום מס' האבחנות שפסיכולוג יכול לרפא הוא מצומצם מאד ובעצם רוב הפסיכולוגים מטפלים באנשים בריאים או בבעיות של האישיות אבל לא בבעיות ביולוגיות (חרדה, דיכאון, כפייתיות, פסיכוזה, מניה)- בעיות כאלה ניתן לפתור ע"י תרופות. רוב הפסיכיאטרים בארץ מזמן נטשו את הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה ומתמקדים רק בטיפולים ביולוגיים, דבר שהוא חיובי במהותו, כי הוא מצמצם את הפער בין הרפואה הרגילה (כמו נוירולוגיה) לבין הפסיכיאטריה, שעדיין נאבקת על הלגיטימיות שלה בעולם הרפואה. ייתכן שהרפורמה מסמנת את סוף דרכה של הפסיכולוגיה הקלינית (לפחות הציבורית), אבל פרנסתם של הפסיכולוגים איננה הדבר העיקרי שצריך לדאוג לגביו, בסדר העדיפויות של החברה.

תמימי, מזעזע , אני לתומי חשבתי שהעברת הטיפול לקופות חולים תשפר את המצב , אבל כנראה שתיצור רק יותר לחץ על קופות החולים והשירות ילך וירד ,נראה איזה תקציבים יעבירו לקופות החולים ואיזה כוח אדם יטפל ואיך תעשה ההעברת האחריות האם מהיום למחר? מה עם בתי חולים פסיכיאטריים? יסגרו? יעברו לבעלות קופות החולים ?? כנראה כרגיל במדינתינו של תרבות ה"סמוך" יהיה בלגן .

דורון ואולי הרפורמה כן תעזור. מי אני שאדע לנבא? השאלה היא מה ינחה את קופות החולים- האם השיקולים הכלכליים, או רווחתם של ילדי ישראל. כרגע הקיצוצים לא פשוטים והמרפאה שלנו תיפגע מכך- בתקנים, במקומות שיקומיים לבני נוער, בזמן הדרכה לאנשי מקצוע שאינו נחשב "מגעים", ובאורך ואיכות הטיפול הפסיכולוגי שיתנן. המשמעות היא גם הרבה יותר הסתמכות על טיפולים תרופתיים. זה רע בעיני. לתת לילד פרוזק במקום חיבוק זה רע בעיני. ילד צריך חיבוק. שההורה יקח פרוזק כדי שיהיה לו כוח לחבק את הילד. הילד הוא הפרוזק של ההורה. אם החיבור בין ילד להורה מתקיים כמו שצריך, לא צריך תרופות. אבל זה לא ממש קורה אצלינו במרפאה. ולכן צריך לטפל בהורים, במסגרת הטיפול בילדים. הרבה מהעבודה שלי בלידים מתבצעת דרך טיפולים הורה- ילד שהם למעשה טיפול בהורה, שלמען עצמו לא הולך לטיפול, אבל מגיע לטיפול "בשביל הילד". 14 פגישות בשנה לא מספיקות. האם קופות החולים ידעו למצוא פיתרון טוב יותר לבריאות הנפש בישראל? לא יודעת. מתפללת שכן. תמי.