סיפור שלי
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום רב, אני כיום בן 21 וחצי והנה הסיפור שלי.בכיתה ח התחילו הבעיות שלי , הייתי חוזר הביתה מבית הספר בוכה לאמא ומתלונן על ילדים שמציקים לי וצוחקים עליי בגלל שהייתי מסמיק כשאני מתבקש להשיב לשאלה או משהו כזה. למרות כל הכאב שעברתי עד סיום כיתה ח אף אחד לא עזר לי או הפנה אותי לפסיכולוג ואני בזמן ההוא לא הייתי מבין מה זה פסיכולוג ומתי פונים אליו. הסבל נמשל עד יא שם בפעם הראשונה חשבתי לפנות לפסיכולוג לאחר שידעתי שהסמקה קשורה למשהו פסיכולוגי. אמרתי להורים שלי והם הסכימו. אצל הפסיכולוג בביקור ראשון דברתי על הבעייה , אחר כך עשה לי מבחן השלכה , המשכנו את השיחה ובסוף נתן לי קלטת של ( relaxation) . בביקור השני אחרי שבועיים שאל אותי אם עזרה לי הקלטת וגם התחיל טיפול קוגניטיבי. לאחר עוד ביקור עזבתי את הטיפול כי ממש שום דבר לא השתנה והרגשתי שזה לא מה שאני צריך. סיימתי יב ובשנה לאחר יב עבדתי כעוזר מהנדס והייתה לי חברה וממש הרגשתי שהכל בסדר לאהוב ולעבוד זה ממש הייה בשבילי הכל בחיים והרגשתי בריא בנפשי אך גם תמיד הזכרונות הכואבים מימי ההתבדרות לא מרחפים סביב הראש. בתום השנה נפרדתי מן החברה בגלל אי הבנה וממש הייה מאוד קשה בשבילי הרגשתי ריקנות , בדידות ופחד. נרשמתי לאוהיבירסיטה העברית בחןג לביולוגיה למדתי חודש וחצי ועזבתי . בגלל בדידות קשה והרגשה שאני לא שווה . חזרתי לעבוד בעבודתי הקודמת (עם הדוד שלי שהוא המהנדס) אבל לא הייתי מרוצה מהמקום שבו אני נמצא כי מצוקות נפשיות גרמו לי לעזוב את המקצוע האהוב עליי ביולוגיה. בתום השנה השנייה לאחר תיכון רשמתי ללמוד רפואת שניים בירדן.לא הייתי במצב הנפשי הטוב בשביל לימודים אבל בגלל הלחץ החברתי עליי נאלצתי לנסוע וללמוד כי החברים שלי יודעים שהייתי מצטיןן בתיכון ואז איך זה שהם יתחילו ללמוד במכללות ובאוניבירסיטאות ואני לא! שנת הלימודים עוד הייתה קשה הייתי רואה איך הבנים והבנות צוחקים יחד ומדברים ואני הייתי בודד הרגשתי שלכולם יש חברות אבל אני היחיד בודד ואף אחד לא רוצה אותי. נגעלתי מעצמי ולפעמים הייתי מקיא . בכל זאת עברתי את הסמסטר הראשון בהצלחה. בסמסטר השני הדברים עוד הדרדרו נכנסתי לדכאון והייתי בוכה כל הזמן בחדרי בדרה ובליתי רוב הזמן בשינה ולא הלכתי להרצאות. הייתי מתקשר להורים ומספר על מה שאי מרגיש אבל אמרו לי שאין לך שום דבר זה אתה שממציא בעיות לעצמך! אף אחד לא הבין אותי ולא רצה לדבר ואני כל כך רציתי לדבר על רגשותיי הקשים והעתיד שלי שבורח לי. ראיתי רק שחור וחשבתי על התאבדות כל הזמן לפעמים נתקפתי בכאבי ראש קשים בגלל המצב שליוגם סרטתי את עצמי ביד פעמיים.בסמסטר הזה נכשלתי בארבעת המקצועות שהייתי צריך לעבור כדי לעבור את הסמסטר. לאחר שלא יכלתי לסבול יותר קבעתי פגישה אצל פסיכיאטר. סיפרתי לו מה עבר עליי ואז פסק : יש לך חרדה חברתית שהתפתחה לדכאון. ורשם לי תרופה בשם "צפרלקס". בהתחלה לא רציתי לקחת את התרופה כי הרגשתי שהיא לא תטפל בעיקר הבעייה שלי. אבל אחר כך לקחתי אותה אבל לא הרגשתי שינוי במשך חודשים והמצב נשאר כמו שהוא.אז הפסקתי את התרופה ועזבתי את הפסיכיאטר הזה שכל דבר אצל פסיכיאטרים הוא לתתת תרופה. ואף אחד לא עזר לי בדידות שאני מרגיש ועם הדמוי העצמי וגועל שאני מפגין כלפי עצמי. באוניבירסיטה סירבו לתת לי לעשות את הבחינות במועד ב למרות אישור מפסיכולוג ואז הרגשתי שהרגו אותי. הנה אני בדכאון, את העתיד שלי והדברים האהובים עליי במיוחד הלימודים בורחים לי, וכל דבר שחור. הנה אני חושב על התאבדות אך פעם קראתי בספר של פרופסור יובל שתמיד יש תקווה לצאת ממצוקה. אך אני לא רואה שום דבר והדבר שהורג אותי עוד יותר שאני לא חשוב וההורים שלי מתעלמים מכל הנושא . אני כל כך צריך עזרה מה לעשות? ולמי לפנות? סליחה על המכתב הארוך אבל רציתי להביע את עצמי אפילו בפורום שלך תודה מראש
אחמד היקר המכתב שלך נגע לליבי. גם אני סבלתי מדיכאון ומבדידות ומתיוג ומכאבים נפשיים. ואני רוצה לתת לך תקווה, כי היום אני בטוב. אני עוסקת בפסיכולוגיה קלינית ואמא לשתי בנות קטנות. המשברים שעברתי עזרו לי מאד ללמוד את העבודה שלי. אני מאמינה שאנשים שחווים משברים נפשיים צריכים לטפל ולעזור לאחרים במצב הזה. אתה מוזמן לכתוב לי למייל ואפשר גם לדבר בטלפון. תרגיש טוב, תמי.
לאחמד את הצעד החשוב ביותר כבר עשית, אתה מבין שישנה בעיה ואתה מבין שיכול להיות וצריך להיות טוב יותר. תודה לתמי ואני מצטרף לדבריה. כל טוב דר' גיורא הידש
אחמד, הסיפור שלך כואב, הזדהיתי איתך מאד. ביחוד עם התחושה שההורים לא תמכו ואמרו שהכל בראש שלך בזמן שכלכך סבלת. התמודדת עם בדידות וקושי נפשי הולך ומתעצם תוך כדי לימודים קשים. בארץ זרה. ממש בלתי נסבל. אני מרגישה שיתכן והטיפול הקוגניטיבי לא התאים לך, וכן שווה לך לעבור פסיכותרפיה בשיטה אחרת. תדבר אולי עם תמימי, היא בטח יכולה להמליץ. ואני ממש מצטערת לשמוע שעזבת את הכדורים מהר מידי, אולי לפני שהספיקו להשפיע. אולי היה כאן עניין של מינון, או תרופה לא מתאימה. תדע לך- כשתרופה מתאימה זו חוויה משחררת שנותנת כח ואופטימיות! אני חושבת שכדאי לך לקחת תרופות לתקופה, הן יעזרו לך להרגיש טוב עם עצמך ויתנו לך כוחות להתפתח ולהפתח אל הסביבה. אחר כך תוכל לשקול האם להפסיק. הבט- מצבך הפך דיכאוני מפני שלא טופל. ועכשיו- התחל לטפל בעצמך קודם כל! פסיכותארפיה טובה, ספורט (כלכך עוזר!) וכדור מתאים. מנסיון אני מדברת, רק מנסיון. ומשנים של סבל רב. מקווה שיצרת קשר במייל עם תמימי, היא אישה נהדרת, ופסיכולוגית בעצמה. תמיד תוכל להתמך כאן בפורום, תרגיש טוב, מירי
