אולי עוד לא מאוחר - עזרה בבקשה ...
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום רב, בעלי בן 29 ולפני חצי שנה התחילה לו בעיית טורדנות כפייתית כפחד מאיידס והנ"ל הדרדר לפחד מחיידקים מאנשים לא מוכרים . הוא שם פלסטרים על כל פצע הכי קטן ודורש גם ממני לעשות זאת . יש לנו תינוק קטן בן 8 חודשים והבעיה התחילה כשהוא ניסה לגונן כל הזמן על התינוק על מנת ליצור שטח סטרילי . בעלי תמיד היה אדם נקי מהרגיל עם מודעות גבוהה מאוד לסביבה . אבל עכשיו הוא לא יעג בילד לפני שהוא רוחת ידיים , למעשה רחיצת הידיים היא הפכה להיות טקסית (הוא מחייב אותי תמיד אחרי שאנחנו חוזרים הביתה מבחוץ לרחוץ ידיים) יש לו תמיד שאלות קבועות והוראות קבועות כמו אל תגעי במעקה של הבניין או בדלת של החצר של הבניין . אני יכולה להמשיך ולתאר בפרטי פרטים אבל אני מאמינה שהבעיה מוכרת לכם . אני מחפשת עזרה כיצד להתמודד איתו . אני מנסה להיות רכה ולשוחח איתו ולאמר לו שלא ניתן לחיות ככה. הוא מבין שהוא חושב דברים לא רציונאליים אבל קשה לו לדחוק את המחשבות , הוא מרגיש בודד והבעיה תופסת לו אחוז נכבד מהיום . כשהוא מגיע הביתה הוא מגיע מותש מיום העבודה ובקושי יוצא לנו לדבר . (גם ככה זוג שנהיה פתאום הורים - הזוגיות זקוקה להמון חיזוקים ועכשיו אני לא יודעת מאיפה לשאוב את הכוחות כדי לעזור לו כאשר אני בעצמי נטולת אנרגיות). אני לא רוצה שהוא יקח תרופות והוא לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי (אני מנסה לדחוףך אותו לשם אבל אני בעצמי מפחדת שעצם ההליכה לפסיכולוג תבסס את הבעיה והיא באמת תהפוך לחלק ממנו להרבה שנים . אני הבנתי שזו יכולה להיות בעיה של 10 שנים ומעלה .... בבקשה עצות . תצילו לי את הבעל והמשפחה !!
שלום לך אני אובחנתי כסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית. כיום אני בת 32 ונשלחת לראשונה לפסיכולוג בגיל 4..... אני וסביבתי סבלנו סבל בל יתואר. כאב רב ליווה את כל חיי. הידיעה שבראש שלי יש מחשבות לא רציונאליות אבל לא יכולתי לשלוט בכך. טימטמתי את הסביבה שלי בשגעונות שלי: במשך שנים לאיש לא היה מותר לגעת או לשבת על המיטה שלי, לבעלי היה מותר להכנס למיטה (שהיתה גם שלו) רק אחרי מקלחת ולא משנה באיזה שעה. הבת שלי בת 5.5 ספגה ממני גועל מידיות של דלתות והיא פותחת דלתות עם מפית. וזה רק קצה קצהו של הקרחון. על-כן הסבל הוא גם של החולה , גם של סביבתו וגם של ילדיו התמימים שלא מוגנים מאי השפיות. לפני כשנתיים וחצי, לאחר שילדתי את בני השני הרמתי ידיים מטיפוליים פסיכולוגיים והלכתי לרופא המשפחה. הוא נתן לי תרופה שהצילה לי את חיי וחיי הקרובים אלי. בהמשך החלטתי ללכת לפסיכיאטרית של קופ"ח כי חשבתי שזה יהיה נכון להיות בטיפול ובמעקב של רופא מומחה. הרופאה הסבירה לי שאני סובלת מהפרעה שיש לה שם (OCD?). הידיעה שאני לא לבד, שאני מטופלת ע"י איש מקצוע מומחה שלא נבהל ממני ושיש לו ניסיון. לרפואה כיום יש את היכולת להציל את חייכם. אני יודעת שאני ככל הנראה אצטרך לקבל טיפול תרופתי במשך כל חיי. זה לא מפריע לי כלל. איזה כיף לי שאחרי 30 שנות חיים בכאב נפשי אני חייה ככל האדם. עם עליות ומורדות שנמצאים בגדר הנורמה. חיי ניצלו. אני ממליצה בכל לשון של בקשה שרק תלכו לייעוץ פסיכיאטרי. זה לא מחייב אתכם בשום דבר. רק לשמוע. בהצלחה ורק בריאות אורלי.
צודקת אורלי, ויש לה נסיון מר וארוך. להפרעת טורדנות כפייתית זו, המוכרת מאד לפסיכיאטריה יש תשובה ברורה ועוזרת מאד על פי רוב: כ דו רי ם אפשר לשלב גם שיחות, בודאי שזה מיטיב מאד. אך הפחד שלך לשרש את הבעיה במידה ותפני לפסיכיאטר, משול לטאטוא הבעיה מתחת לשטיח. היא לא תעלם מאליה. לכו לייעוץ, חבל על יום נוסף של בזבוז אנרגיה וסבל. לידעתך- אני לא בגישה של כדורים מיד. במקרה זה יודעת שכדאי. מירי 2
שלום, תודה למשיבות ואני מצטרף לדבריהן, אם שמים על כפות המוזניים את החיים שלכם ואת הילד לעומת נטילת תרופות או טיפול פסיכולוגי אז ברור מה עדיף. שבוע טוב דר' גיורא הידש
