מדברי הרב קוק על דיכאון

אני קוראת עכשיו את אורות התשובה מאת הרב קוק. יש שם כמה התייחסויות על דיכאון שאציתי לחלוק איתכם. "הפסיכולוגי מוסבר על ידי המטאפיזי. הדיכאון נובע מעצם מקור הרע, כלומר מן הרשעים: הסתלקות הרצון, הבולמת את פריצת החירות ומונעת את ההתפשטות המפרה של העוצמה הרוחנית של הנפש. אי הפגשותו של הפרט עם הווייתו הפנימית קוטעת אותו מהמימד הגלובאלי של הקיום. מאחר ואינו צועד עוד לעבר הווייתו, מצטמצמת יצירתיותו וקמלה. ההסתיידות הזאת מונעת מן ההכרה את דחיסותיה החיוניות, את יכולת גדולתה, ורפיסות זו מתבטאת ברגש עז של חוסר איזון ועצב עמוק... החטא, יהיה אשר יהיה התחום שהוא מתגלה בו, הוא תמיד הפרדה וחלוקה אשר מצביעה על נסיגה בדחיסות החיונית (תיוג?). הבידוד והפיצול תוצאותם ניכור הנשמה, המתבטא, כמו כל אובדן של האחדות, בסבל רב. הדיבור, הצעקה, התפילה הם תחינת האדם למען שבירת הסופיות, קריאה לפריצת הטרנסטנדנטיות אל העולם. כאשר מתברר כי מאמצים אלה אין בהם די להפגת הגעגוע לאינסופי, לא נותרת אלא השתיקה. שתיקה מעבר לדיבור היא המקום המקורי דרכו יכול לצמוח שינוי מחדש. השתיקה הזאת היא ירידה למצולות ההוויה, למעמקי נפשו של האדם, שבהם האדם השב להיות הוא עצמו במליאות, שב ומוצא בפנימיותו את המשאבים ליצירתיות המביאה אותו לידי פיוס עם המציאות הכללית. מהות החטא אינה בהפרת החוק החיצוני, אלא ברגש המטריד של פגיעה בהוויה העצמית העמוקה. אכזבה זו מורגשת כהצטמקות רצון הקיום, כייסורים וכחרדה. אחר כך, בעיקבות העמקתה של התודעה המודאגת ממצבה, היא נעשית חוויה של אני המגלה לעומת רקע של קיום, סדר של המציאות שהוא אינו יכול להשתמט ממנו. העצב הוא התקשחות הנפש והוא מביא לידי תהליך קטלני של הפחתת ערך החיים, שבעלי המוסר היהודי רואים הו, אם לא את עצם החטא, לפחות את אחת הסיבות המסוכנות להשתרשותו. ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחופשי מכל מועקה. כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדווה, מסולק מכל עצבות. על כן ישרי לב שמחים תמיד. החטא המביא לידי הפרדה בהווייתינו, בינינו לבין הזרם החיוני הכללי, קוטע את תהליך התהוותינו. החרדה המודחקת לפעמים, והמרירות הנובעת ממנה, מטביעים את חותמם על הווייתינו, ולפי התפקוד שנפגע הם מתבטאים בתכונות החיצוניות השונות של האישיות. הקשר עם הזולת מקבל בהקשר זה משמעות חדשה המעשירה ומעמיקה את תוכנו. זוהי תביעה של חריגה מגבולות של אינדוודואליות לקראת כינון סדר יחסים שחיי דבקות נקבעים בהם. הידוק הקשרים עם הזולת היא שלב חשוב בדרך הגישה של החוזר בתשובה אל הווייתו האמיתית, הנמצאת בקשר עם המציאות הכללית. האלימות, שלילת האחר, הם גילויים של רצון בעוצמה המתפשט על חשבון עוצמת הרצון ובכיוון מנוגד לה. החיים הרוחניים אינם עולים בראש ובראשונה לסקרנות אינטלקטואלית, אלא לצורך פנימי של התעלות. האדם אינו מסכים לראות במצבו הנוכחי ביחס למציאות את גבולו האחרון. מכאן שאיפתו להתאוששות, שרוחניותה תהיה חזקה יותר ככל שמטרתו תהיה גבוהה יותר. הרצון הוא התכונה המבטיחה את ההחלטה הבאה מן הלב ובו בזמן את הקשר שלו עם החיניות הכללית. הוא הוא מהות האישיות העמוקה והפעלתו היא "מעשה התעלות" אמיתי לעבר הטרנסנדנטי." שבת שלום, תמי.

מבחינה פילוסופית כל מילה בסלע. היכן החלק הפיזיולגי שהוא מרכיב די משמעותי במחלת הדיכאון.

היי תמי, מה שלומך? יש שאלה אליך, איך משתלב לך נושא הרוח והחומר? כידוע פסיכיאטריה זה עיסוק בחומר... מה דעתך? מיכל