הגדרת אישיות והפרעת אישיות

ד"ר הידש היקר!! אני מאד מקווה שאצליח לנסח את שאלותי כראוי. כאשר אנו מדברים על אישיות, באופן כללי, האם ההגדרה מתיחסת לתיאור אישיותו של האדם כפי שהיא בהווה או כפי שהיא בפוטנציה, כלומר, כפי שהוא נולד איתה? והאם האישיות היא תוצר של גנטיקה או השפעה סביבתית, או גם וגם, ואיזה חלק יותר דומיננטי? החלק של הנתונים המולדים או ההשפעה הסביבתית? וזה מוביל אותי לשאלה הבאה: כאשר אנו מגדירים הפרעות אישיות, נניח אישיות גבולית, פאראנואידית, סכיזואית וכו', האם בהכרח האדם בשלב מסוים של חייו היה מפתח את הפרעות האישיות הזאת ואין זה משנה לאילו נסיבות חיים הוא היה מגיע? או שאולי הפרעת אישיות עלולה להתפתח דווקא בהשפעת נסיבות החיים גם אצל מי שאין לו למשל, שורשים גנטיים של הפרעות אישיות? אני יודעת שזה נשמע מבולבל כי קצת קשה לי לנסח. וזה מוביל אותי לשאלה נוספת: אם נניח שאדם נולד עם מטען גנטי נפשי מסוים (כמה טוב היה אם היו לנו בדיקות מעבדה, למשל, כמו בדיקות דם, שמודדות את הדבר הזה...), ונניח שהוא מטבעו אדם מופנם ואינו 'חיה חברתית', ומסתפק בחבר טוב אחד או שניים, האם אם נניח, אותו אדם יחיה בסביבה שמקדשת את הקשרים החברתיים, יתחיל לפתח הפרעות אישיות רק משום שהוא ירגיש חריג בסביבתו? כלומר, 'ירכוש' לעצמו הפרעת אישיות? ומה תפקיד התרופות בקטע הזה? האם הן בהכרח תעזורנה? אם נניח לדוגמא, אדם שלא ניחן במוטיבציה אדירה מולדת האם הוא יצליח לפתח אחת כזאת רק משום שאותו אדם יחיה בסביבה בה דורשים השיגיות? אודה לך מאד על ההתיחסות.

ענת היקרה שאלות מצויינות שאלת ולא על כולן יש לי תשובות. אולי רק אתייחס למשפט האחרון שלך- המתייחס ל"אדם שלא ניחן במוטיבציה אדירה מולדת, האם יצליח לפתח אותה בחברה הדורשת הישגיות." זו לדעתי תשובה למושג הפרעת אישיות. שמדובר בחברה שמחליטה על קיום מושג כזה. וברגע שכתבנו שיש בעולם הפרעת אישיות, יצרנו אותה... כי עצם התיוג הופך את האדם למתוייג. ולמי התיוג הזה עוזר? האם למתוייג? או שמא למתייג ולחברה המתקשה לחבק את חריגיה? לפני עשר שנים ניסיתי להתאבד בלקיחת 30 כדורים. אחרי שסיימתי לבלוע את כל הכדורים, הערתי את הורי, שכמובן לקחו אותי מהר לחדר מיון. כשהגענו למיון שאלה אותי האחות שקיבלה אותי למה עשיתי את זה ואני עניתי "כי אני רעה". סיבת הסבל שלי היתה המחשבה שלי על עצמי כרעה. התיוג שלי את עצמי ככזאת. ואז איבדתי את ההכרה ונכנסתי לטיפול נמרץ נשימתי לשלושה ימים, מחוברת לאינפוזיה ולקטטר, אמרו לי שכשהגעתי צעקתי בלי הכרה "אתם לא מתייחסים יפה לחריגים". לא יודעת מאיפה זה עלה לי, החריגים הזה. מאיפה אני קלטתי שאני חריגה, ולמה בעצם חשתי שככה מתייחסים אלי, כאל חריגה. בכל מקרה מאז קרו לי הרבה מאד דברים וגדלתי מאד, אבל איני שוכחת את שני המשפטים שאמרתי ברגעי השפל האלה של חיי. אלו משפטים שלא אוכל לשכוח בחיים. והם מובילים אותי במאבק שלי בכל המקומות בהן אני חשה שהתיוג פוגע. הופך את האדם המתוייג לחריג ולרע בעיני עצמו וסביבתו. זו השבועה שלי, מאז. לא לתייג.להתייחס לאישיות השלמה והיפה שיש בכל אדם, ולזרוק את המילה הפרעת אישיות לפח הזבל יחד עם קללות נוספות שהכניס ה-DSM לעולמינו. שבת שלום. תמי.

לענת אנסה לפשט את הדברים ואולי הם יהיו מעט שטחיים אבל לפחות ברורים יותר. מבנה אישיות מתאר דפוסים של תגובות והתנהגויות האופייניים לכל אדם. נראה שהאישיות נקבעת גם על בסיס גנטי וגם על בסיס סביבתי. כך שגם תיאומים זהים הגדלים באותה הסביבה יש ביניהם הבדלים. ותיאומים זהים שנמסרו לאימוץ למשפחות שונות (ישנם מקרים ועבודות כאלו) יש בהם גם מהמשותף וגם הבדלים. בכל אופן מבנה האישיות מתייצב ומתקבע בתקופת גיל ההתבגרות. כפי שכתבת על הגנטיקה אי אפשר להשפיע ולשנות, אבל אפשר לשנות את הסביבה או את המבנה של האישיות בטיפול. נכון שבימינו האישיות המוחצנת קל לה יותר ומצליחה יותר. אבל אני אוהב יותר את המופנמים יותר והאנשים העמוקים יותר. כך שכנראה בחברה צריך את כל סוגי האנשים... שבוע טוב דר' גיורא הידש