אשפוז בכפייה

בהמשך לדברים שכתבנו כאן לפני למעלה מחודש ימים, אשפזנו את הבן שלנו בכפייה. חשבתי שאני חזק ושיש לי את הכוחות לעמוד בזה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה שזה קשה! לא תיארתי לעצמי שאשבר ואבכה כמו שלא בכיתי מאז היותי ילד קטן... (ולא שאני מתבייש במפגן רגשות, רק שהופתעתי מעוצמתן). כצפוי, הוא סירב להתלוות מרצונו לצוות שהגיע לקחת אותו, ואף הצליח לחמוק ולברוח לפני שתפסו אותו והעלו אותו לאמבולנס כשהוא כבול באזיקים. אשפזו אותו במחלקת "המוגנים" בבית החולים בטירת הכרמל, שם הוא נמצא מזה יומיים. הוא לא מבין מה הוא עושה שם ומצפה שבכל רגע נבוא לקחת אותו הביתה. החל מהשעה 04:00 בבוקר הוא כבר הספיק לטלפן אלינו 6 עד 7 פעמים בתדירות של שיחה בכל כמה דקות כדי להתחנן שנבוא להוציא אותו משם, שנגיש ערעור לפסיכיאטר המחוזי, שנכתוב מכתבים למי שצריך... רק שנוציא אותו משם! הוא ממש מתחנן על נפשו, מבטיח לשתף פעולה ולקבל טיפול בבית, בוכה ואף מאיים בהתאבדות. הוא פשוט מבוהל עד אימה! מסביבו אנשים זרים, חלקם פסיביים לגמרי, אחרים בוכים או צורחים. לדבריו, חולה אחד אף ניסה לפגוע בעצמו ע"י התחת ראשו בפינה של המיטה. "אני משתגע כאן!!!" הוא צועק לנו בטלפון. "המקום הזה מלא בפושעים ומסוממים" כך הוא מתאר את שאר המאושפזים, "המקום הזה רק יעשה אותי חולה! זה לא מקום בשבילי! אבא, תעשה כל מאמץ להוציא אותי מפה....!" ושלא יהיו אי הבנות, ברור לי לגמרי שלא הייתה לנו כל ברירה אלא לאשפזו, ושעשינו את הדבר הנכון. רק שאני עוד לא מצליח לראות את האור שבקצה המנהרה בתוך הסיטואציה החשוכה והקודרת אותה אני מתאר כאן. קשה לי כרגע להיאחז במשהו שייתן לי סיבה לתקווה ולאופטימיות. הרבה שאלות ותהיות עולות לי לראש, כמה זמן זה יכול להימשך כך? האם אכן זוהי הסביבה שבה הוא יבריא? כמה זמן הוא צפוי להיות מאושפז? ומה הלאה.....?

היי. היה לי מאוד קשה לקרוא את הדברים שכתבת. ממש חשתי כאב. אני מזדהה עם הסבל שלך (בתור אם) ועם האימה של בנך (בתור מאושפזת לשעבר). "הייתי שם"- בטירה, במחלקה סגורה. יש הרבה במה שבנך זועק. אני לא מכירה את המקרה שלכם, ואולי אכן לא הייתה ברירה אחרת, אבל אישפוז בטירה עלול במקרים מסויימים להיות טראומטי ומזיק. לי הוא גרם נזק אדיר ונזקקתי לתקופה ממושכת של שיקום לאחריו. התיאורים של בנך מעידים על בוחן מציאות תקין. הוא אומר את האמת, ככה זה שם, לצערי, וגם גרוע יותר. ואולי כדאי לשקול אופציה אחרת. אני אשת מקצוע טיפולי. אם תרצו, ספרו קצת יותר על המצב של הבן ומה הוביל לאישפוז הכפוי, ואנסה לחשוב על זה, בעזרת קולגות שלי. מקווה שיהיה לכולכם הרבה כוח להתמודד עם המציאות האיומה שלכם.

חגית ובעלה היקרים. הנה אתם מחזירים אותי 10 חודשים לאחור. בני אושפז בכפייה כשהוא במצב פסיכוטי קשה. זה היה נורא. זה היה קשה מנשוא. בכיתי, התפרקתי, הייתי צל של עצמי. אני זוכרת את הסביבה הנוראית, זומבים מול צעקנים, מוזנחים מול מזילי ריר. מזעזע !! אבל - מה שהחזיק אותי זה התקווה שהניתוח יהא כואב ומייסר - ואולי אולי יצליח. ואכן, לאחר חודש במחלקה סגורה, עבר למחלקה פתוחה במצב הרבה יותר טוב. לאחר חודש וחצי במחלקה פתוחה השתחרר במצב טוב יותר. אני לא יודעת מאין שאבתי את הכוח אבל התמדתי בביקורים, הבעתי תמיכה והבאתי לו מיני דברי אוכל שהוא אוהב. כשהיה במחלקה הפתוחה הגעתי לבקר אחת ליומיים שלושה, יצאנו לשעתיים "אפטר" למסעדות טובות, להסתפר, לקניות קטנות. היה קשה. קשה. אבל בהחלט חלה הטבה במצבו. עדיין מבולבל, עדיין לא מסוגל לתקשורת זורמת אבל מודע יותר. מה שכן, הדרך לאחר השחרור קשה ומורכבת. אבל, המצב בהחלט הרבה פחות גרוע מלפני. כמה זמן זה לוקח..? אין נוסחאות. זה כל כך שונה מאחד לשני. אני לא יודעת באשר לבית החולים שבנכם מאושפז אבל במזרע הטיפול היה טוב ויעיל. רופאים קשובים עד כמה שניתן... יש פה את המייל שלי , אשמח לשתף ולשמוע מכם. שבת שלום וחיבוק. נורית

חגית יקרה אם הבן מבטיח שיקח טיפול בבית, והוא ואתם כל כך סובלים, אז למה לא לשחרר אותו ולעשות לו אישפוז בית? הכוונה היא פשוט לטפל בו באהבה, על ידי תורנות של בני משפחה שיהיו איתו ויפנקו אותו וישמרו עליו וידאגו שיקח את הטיפול שלו בצורה אוהבת ובלי כל הבלגן שסביבו. האם יש לכם את האפשרות להתארגן עם זה? מהניסיון שלי ושל אחרים, זה אפשרי והרבה פחות טראומטי הן לחולה והן למשפחה. והשיפור יגיע, בתוך בית החולים או בבית. השאלה היא רק אם ה"טיפול הכימותרפי" בבית החולים יהרוג רק את התאים הסרטניים או גם תאים של בריאות ואהבה בלב של הבן הסובל שלכם. אם את רוצה עזרה את יכולה לכתוב לי גם למייל, וגם להתקשר. שבת שלום, תמי.

קצת על הבן שלנו הבן שלנו הוא בן 20 ועד לפני כשנה הוא היה ילד רגיל ללא בעיות שדרשו מאיתנו התיחסות מיוחדת בן זקונים מתוך שלושה אחים. בעקבות התאבדות של חבר (לפני 15 חודש) הוא התחיל לחוות התקפי חרדה קשים שהלכו ושינו צורה. אנחנו שמאד רצינו לעזור לו לצאת מהמצב שבו הוא היה נתון בחרנו ללכת לבעל מקצוע שהוא יבחר וכל מה שהוא בחר היה במטפלים של הרפואה האלטרנטיבית. כך שבמשך שנה הוא היה מטופל בהומאופטיה (שאנחנו מאד מאמינים ביכולת שלה לרפא מחלות), גלגול נשמות, דמיון מודרך וכדורי ויטמין B טבעיים. וכמובן שהוא המשיך להרגיש רע. ואנחנו התפללנו לטוב. כשהצענו לו לפגוש פסיכיאטר בבית חולים רמב"ם הוא נסע אך סרב לקחת טיפול או להתאשפז, כשנסענו להיפגש עם פסיכיאטר פרטי הוא ברח מהחלון ונסע לתל אביב ואנחנו נפגשנו לבד. היום אחרי שנה + אין רשתות בחלונות החדר שלו הן קרועות, אין תריס כי כל השלבים מנותצים ואין בבית כוסות מזכוכית כי כולן בפח בצורת רסיסים. לכן מחוסר ברירה אנחנו שלמים עם האשפוז אבל זה לא עושה את זה קל. שבת שלום חגית

ראומה שלום אשמח אם לא תפרסמי את מה שכתבתי על הבן שלנו בתודה חגית

שלום רב ותודה לכן על ההתייחסות ועל מילות התמיכה. קודם כל חשוב לי להדגיש שאינני מותח ביקורת על בית החולים בטירת הכרמל באופן ספציפי. תודה לאל אין לי הרבה התמצאות בבתי חולים פסיכיאטרים אך אני מניח שהמחלקות הסגורות במרביתם זהות או דומות מבחינת המאפיינים ומצב אוכלוסיית המאושפזים. אני גם רוצה להאמין שהצעד שבו נקטנו הוא הצעד הנכון בנסיבות הקיימות. הבן שלנו לקה בחרדות קשות לפני כ- 15 חודש בעקבות התאבדות של חברו מתקופת בית הספר. מצבו של בננו הלך והחמיר וכיום הוא מאובחן כחולה סכיזופרניה. יתכן ואפשר היה להימנע מאשפוז בכפייה אילו היה משתף פעולה ומסכים לקבל טיפול בבית, אך בעקשנותו סירב לכל טיפול תרופתי ולכל ניסיון להפגישו עם אנשי מקצוע, ולא שלא ניסינו! אני חושב שהדבר שמעיק עלי יותר מכל הוא תחושת חוסר הודאות לגבי ההמשך. אני מבין שאין נוסחאות ושכל אדם מגיב לטיפול באופן שונה ובקצב אינדיבידואלי. אני שואב עידוד מהדברים שלך נורית, אני מאמין שמעצם היותו מטופל כעט הגדלנו את סיכויי החלמתו. ברור לי שהתהליך אינו קל ושעוד צפויים לכולנו ימים קשים. הייתי עושה הכול כדי לבודד את בני מהסביבה הקשה בו הוא נמצא כרגע אך זוהי משאלת שווא. אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך. בסך הכול עברו 4 ימים מאז שאושפז והעולם הפסיכיאטרי חדש לנו. אנו לומדים דברים תוך כדי תנועה ושואבים לא מעט ידע ועידוד מדברים שנכתבים בפורום הזה. שוב אני מודה על ההתייחסות. שבת שלום דוד

זה ממש מזעזע

זה נורא.