מאניה

אני חולת סכיזואפקטיב. 4 שנים הייתי מוגדרת כחולת סכיזופרניה ולאחר מכן הייתה לי מאניה קצרה (בלי דיפרסיה). מה שמעניין זה שהפסיכיאטר שלי חזה את האפשרות מראש. כלומר: לפני כמה שנים כשהופנתי אליו מהמעון יום היה כתוב בדו"ח שאני בעלת מצב רוח מרומם. הפסיכיאטר שלי אמר לי בזמנו: שתדעי לך שאני לא רואה אתה זה כדבר טוב. במצב כזה עלולים לאבד קשר עם המציאות. ולאחר כשנתיים המאניה באמת הופיעה. בגינה אני לוקחת דפלפט. נשאלת השאלה האם אצטרך לקחת דפלפט כל החיים בגלל שמראש אני מועדת לפורענות?

לאה יקרה ההחלטה על טיפול תרופתי היא, בסופו של דבר, של החולה ובני משפחתו הקרובים. מחלות או מצבים של מאניה ופסיכוזה הם מצבים שקשה מאד להכיל בתנאים הרגילים של החיים. קשה להיות משוגע בעולמינו, אנשים נוטים לנדות את השונה וזה מכאיב. קשה גם למצוא אלטרנטיבות לאיזון והרבה פעמים נראה שהטיפול התרופתי הוא המאזן היחיד שקיים. מנסיוני, אין הדבר כך. ניתן גם למצוא איזון בדרכים אחרות. אבל זה תלוי בכוחות שלך ובמקורות התמיכה שלך ובמערכת הסביבתית- האם היא תאפשר לך לצאת מהטיפול התרופתי ולחפש משהו אחר? נטייה למאניה ולפסיכוזה היא ביולוגית, ומושפעת ממצבי לחץ. איך אומרים? פעם משוגע, תמיד משוגע... מי שזכה להשתגע מועד לפורענות הזאת שוב. לי זה קרה מספר פעמים בחיי. זה לא נעלם אם עוצמים את העיניים. אבל עם טיפול ותשומת לב ועבודת גוף ונפש ניתן למצוא מרפא. כך אני יכולה לספר לך מנסיוני. אבל מי אני שאתן לך עצות? בטח אני לא כותבת לך עכשיו כאיש מקצוע. איש מקצוע תמיד יגיד לך שאת חייבת תרופות תמיד. אני אמנם גם איש מקצוע, אבל גם חולה בעצמי, וכאן אני כותבת בכובע של החולה שנמצאת כרגע בלי תרופות עם אבחנה של מאניה דיפרסיה. כבר אמרתי כאן שאני לא מאמינה באבחנות האלה? שבת שלום, תמי.

ללאה השיקולים על משך הטיפול מורכבים מאוד. פרט לנושא של האבחנה, יש לראות את אישיות האדם, המצב המשפחתי, גיל, גורמי לחץ שונים כמו עבודה או סביבה. הטיפול המונע הוא בדרך כלל למספר שנים. בדרך כלל אני לא אומר שטיפול הוא לכל החיים כי אם הכל יהיה בסדר אז אפשר בהחלט לסיים את הטיפול. בנוסף, אולי במשך השנים ימצאו תרופה שתבריא? הלוואי כל טוב דר' גיורא הידש