לתמימי
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
היי,, קראתי את התגובה שלך" לאמא צעירה ודואגת" .אמרת שהבנות שלך בסדר ,למרות שנחשפו לדיכאון שלך ושאולי דווקא החשיפה עשתה אותם לרגישות היום. יש לי ילדה בת שש ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מנסה להסתיר ממנה את "הירידות"שלי. כשאני באשפוז היא מסיקה לבד שיש לי כאב גופי כלשהו ואני אומרת לה שעושים לי בדיקות. היא שומעת ממני לא מעט " אני עייפה" . כשאני מרגישה טוב אני אמא נהדרת וסובלנית. אני בטוחה שהיא מרגישה שאמא לא מתפקדת כמו אבא,סבתות. רציתי לשאול אותך אם גם הסברת להן (בהתאם לגיל,כמובן) ממה את סובלת? אם שיתפת כשהייתה ירידה במצבך? אני לא יודעת מה מזיק יותר ,הידיעה שלאמא יש מחלה(קשיים) או שלא מדברים על זה אז אולי אין בעייה. אם בא לך לשתף מניסיונך ,אשמח. תודה
אני משתפת את הבנות שלי. אולי יותר מדי. כפי שאני משתפת אתכם כאן בפורום, ואולי יותר מדי... יש לי צורך עז לספר לעולם מה יש לי, למה וכמה, אולי כי אני כל ילדותי סבלתי מסודות והשתקות. כולנו נושאים עימנו את צער השתיקה. מכירה את השיר של שלמה ארצי? אנחנו ילדים שגדלנו עם כאב נפשי, ברובו לא מדובר. האם ההורים שאינם מספרים לילדים מקילים עליהם או אולי מכבידים? אני מאמינה שצריך להסביר לילדים. ילדים הם אנשים קטנים, והם קולטים. עדיף להסביר מאשר להשאיר את הדברים לא מדוברים. בנוסף, לא הייתי רוצה שלבנות שלי תהיה סטיגמה על מחלות נפשיות. אז מבחינתי להיות חולה בדיכאון לא שונה מלהיות חולה במחלה נפשיזית אחרת כמו הרפס, אסטמה וכו'. אם יש לבעלי אסטמה, האם הוא צריך להתבייש ולהסתיר את זה מהבנות שלנו? כמובן שלא. אז למה להתבייש בקשיי הדיכאון? רגשות אשמה הם תוצר לוואי מכביד של הדיכאון. ועדיין לדעתי לספר עדיף מלהשתיק. ואני בטוחה שאת אמא נהדרת ועושה כמיטב יכולתך. תרגישי טוב, אנחנו אף פעם לא לבד כשיש לנו ילדים, לטוב ולטוב יותר... תמי.
תודה על השיתוף. נ.ב: גם אני כל ילדותי סבלתי מסודות והשתקות שהנזק משפיע בחלקו עד היום. שוב תודה
תמי אל תכעסי עלי אבל אני לא חושבת שילדים שגדלים להורים עם בעיות נפשיות יצאו בריאים בנפשם אני לא חושבת שילד קטן צריך לדעת ולהרגיש התקפים או דכאון של הורה בעלי הה בן לחולה וזה השפיע עליו מאוד אני לא אפתח את הנושא כי הוא כואב ורגיש אל תכעסי
גם אם לא מספרים הילדים מרגישים. לכן כדי להסביר לילדה שאת לא מרגישה טוב אבל שיעבור עם הזמן. מאוד חשוב כי הילדה לא תרגיש אשמה (ילדים לפעמים מעצבנים את ההורים) ולא תפחד שיקרא לאמא משהו. הפנטזיה של בני גילה בדרך כלל מפוטחת. אפשר להעזר מהפסיכולוג במסגרת בה הילדה לומדת.
