שתי שאלות

1. טיפול בחולה מול טיפול במחלה. את ההבדל בין טיפול בחולה לטיפול במחלה הבנתי כאשר אימי אובחנה בסרטן השד ונמצאו בלוטות לימפה נגועות. אני ישבתי עם אמא מול האונקולוג שאמר לה דברים שמשתמע מהם שימיה ספורים ובמבט לאחור אני מבין את ההבדל בין טיפול בחולה לטיפול במחלה. 14 שנים לאחר האבחנה בגיל 82 אמא עדיין מסרבת לדבר על הנושא. כאשר לקיתי בדיכאון לא היו לי אנרגיות לחשוב אם מטפלים בי כחולה או מטפלים במחלה פשוט סבלתי. אני שומע הרבה תלונות ברשת על טיפול במחלה ולא בחולה. אני יכול להעיד שאומנם הרופא שלי לא ליטף אותי וכתש אותי כאשר היה צריך אבל רק 30 חודש מאוחר יותר אני יודע שהוא טיפל גם בחולה וגם במחלה. 2. לפי החוק לטיפול בחולי נפש אפשר להגיש ערר על ההחלטה של הפסיכיאטר המחוזי לאישפוז כפוי. בדרך כלל ההחלטה מתבצעת לפי בקשת המשפחה. כאשר החולה מופיע בפני הוועדה עליו לדאוג לבא כח שיעזור לו לטעון את טענותיו ולא תמיד יש לו ידע כוחות וכסף לדאוג לבא כח מתאים. האם חוסר יכולתו של החולה לדאוג לבא כח הולם לא הופכת את ועדת הערר למיותרת שאול

לשאול שלום, קל לי יותר לענות על השאלה השניה ולכן אתחיל בה. החלטת הפסיכיאטר המחוזי היא לשבוע ימים ואחר כך ניתן להאריך אותה לשבוע נוסף (יתכן שטעיתי בזמנים אבל העקרון נכון, אני כותב מהזיכרון). בכל מקרה, אחרי שתוקף ההוראות של הפסיכיאטר המחוזי מסתיימות ויש לכך זמן קצוב, הטיפול עובר לועדה פסיכיאטרית מחוזית. הועדה מחייבת לבדוק את המטופל תחילה כל שלושה חודשים ורק כאשר האשפוז הופך לממושך החובה היא כל חצי שנה. כלומר אפשר לעתים יותר קרובות אבל זה פרק הזמן המקסימלי שהועדה יכולה להורות על אשפוז כפוי. הועדה מורכבת משלושה אנשים - בראשה משפטן, ושני רופאים. אחד עובד משרד הבריאות והשני לא תלוי במשרד הבריאות, כלומר בדרך כלל קופת חולים או עצמאי. אבל משכורותו אינה באה ממשרד הבריאות כך שהוא לא מחוייב למערכת. בפני ועדה זו אין צורך במשפטן או אדם שיטען בשם החולה. על החלטות הועדה ניתן לערער לבית המשפט המחוזי, פה אין ברירה וצריך להעזר בעורך דין דבר הכרוך כמובן בתשלום. לפי השמועות דובר על כך שהסנגוריה הציבורית תיקח על עצמה טיפול בערעורים למחוזי לפי הקריטריונים הרגילים שלה. עדיין לא שמעתי על מקרה שבאמת עשו זאת. אם אתה מדבר על מקרה קונקרטי ולא באופן תיאורטי אני מוכן לבדוק בסנגוריה הציבורית בחיפה האם ניתן לפנות אליהם במקרים כאלו. בקשר לשאלה הראשונה, אני מסכים אתך בהחלט, הבעיה היא שהציבור התרגל לכך במידה רבה וכבר לא תמיד מצפים מהרופאים להתייחס לאדם.... כמובן שאשמח לדיון בנושאים אלו דר' גיורא הידש