סכיזופרניה - התנהגות מוזרה

ושוב אני במצוקת חוסר אונים ותהייה. בני בן 25 חולה סכיזופרניה, 7 חודשים אחרי אישפוז , איתי בבית. לוקח ריספרדאל לא כל כך סדיר, 3 ימים לוקח יומיים מפסיק - זה בערך חוזר על עצמו. מצד אחד אני רואה שיפור ביכולת ההתמודדות עם חרדות ופראנויה (משתף קצת יותר במצוקות, התפרצויות הכעס הפכו לאיפוק והתעלות ומאמץ לא להביע כעס ) אבל...בשבועיים האחרונים שוב "עויין" , שואל "למה את מסכלת עלי ככה"? ומביע משפטים נגדי ... בשבוע שעבר טבל את הפלאפון שלי במים...והשבוע זה קרה שוב כשבמקביל זרה טור של פלפל שחור על הרצפה, פיזר אפר של הסיגריות שעישנתי על כל השולחן, גזר שיער ופיזר בריצפת המקלחת...כאילו רצה לסמן טריטוריה, כאילו רצה לסמן "אני שולט כאן".... המדהים בכל הסיפור שאחרי שהוא עושה את זה....הוא רגוע ושליו כאילו לקח תרופת הרגעה או משהו. כאילו השתחרר מאיזה איום כזה. ד"ר הידש, דור והמשתתפים - משהו מוכר לכם בסיפור הזה? האם חלילה זהו סימן של פסיכוזה? האם אנחנו קרובים לאישפוז חוזר? מה הוא רוצה לומר לי בחבלה המכוונת בפלאפון שלי?? האם זה סימן לזה שהוא מרגיש מאויים? פראנויה? זהו סימן לחוסר איזון, לא?? אם כי זה בא וחולף. איך אני אמורה להתייחס לזה מולו? כשאמרתי לו שהוא גורם נזק בזה...הוא הכחיש שזה לא הוא ו"את מדברת שטויות"... ותמיד אחרי התנהגות כזו הוא אומר לי :" אני לא רוצה לגור איתך, לא טוב לי, את מציקה לי..." אני יודעת וכבר "הזהרתם" אותי שההחלמה אחרי אישפוז היא תהליך איטי במעגלים של קדימה ואחורה... אבל אני רואה בהתנהגות הזו "אור אדום" ולא כל כך יודעת מה לעשות עם זה... חשוב לי לציין שאנחנו חיים יחד וכל אחד לחוד...משתדלת מאוד לתת לו את המרחב לעשות כרצונו , הוא הרבה במחשב ובטלוויזיה, מבשל ומכין אוכל לעצמו, עורך קניות לעצמו, נוהג במכונית שלי מידיי פעם "לסיבוב"... ויש לו חבר שמגיע אליו מידיי פעם. מחכה להנחיות והארה כמה שאפשר... . האם זה השלכה ישירה של חוסר עקביות בלקיחת התרופות? רק רוצה לומר שדווקא מהקטע של התגברות על הקטיושות ( אנחנו קצת מופגזים כאן...) אני מופתעת. הוא נצמד למחשב ולתכניות סימפסון וכד' בטלוויזיה ולא מביע פחד, אבל אולי זה משהו פנימי שמתפרץ..? מה זה ? מה זה? מה לעשות עם זה ? תודה תודה ושבוע טוב ושקט...נורית.

נורית יקרה כשלי היה משבר פסיכוטי, לא הנוכחי אלא השניים הקודמים, הפסיכוזות הובילו אותי לעשות גם מעשים מוזרים, שהרגיעו אותי. למשל, היתה לי ערכת איפור של אודמים בצבעים שונים, ועפרונות לעיניים, ואני זוכרת שלקחתי אותם וציירתי איתם על דפים רבים. עשיתי גם טקסים של אש ומים- שטפתי הרבה את הבית, עסקתי בהדלקת נרות... הייתי אמנם לבד כשזה היה כך שזה לא הפריע לאף אחד, אבל בטוח שאם היו לידי אנשים זה היא מדליק להם נורה אדומה. כמובן שכתבתי בקדחתנות כל מיני מילים , לא בדיוק מבינה את משמעותן, הרבה שירים מהרדיו העתקתי מהר, כאילו הרדיו מדבר איתי ומוסר לי מסרים אישיים. כזו היא שפת הפסיכוזה- שפה של צבעים, אותיות, חושים, מנגינות וטקסים. עצם המשחק בחומרים, יש בו משהו שמשחרר מתח נפשי קיים. זה קצת כמו טיפול באומנות אולי. זה מרגיע. אני הייתי עסוקה הרבה בלגזור קטעי יומנים ישנים שלי, תמונות, ולהדביק. הרבה קלסרים ומחברות הכנתי, מחלקת אותם לחברי, כאילו יש בהם מסר חשוב שעלי להפיץ. ובטקסים שעשיתי אז בכיכר רבין, עם נרות הנשמה, עם השירים אליהם התייחסתי כתפילות, כמו איזה כוהנת גדולה של כל הציבור הכואב הזה שם בכיכר. הפעולות האלה יצרו לי הגנה. מעניין מה הבן שלך עשה כטבל לך את הפלפון במים? כמובן שזה לא מודע ולא נשלט, ואני כרגע לא מדברת על הכימיה שבוודאי השתנתה אצלו כשהפסיק עם הטיפול התרופתי הרציף. אבל אולי ניתן לנסות להבין את שפת הפסיכוזה, את פעולותיה, כאילו יש במעשים האלה איזה מסר- אולי לשטוף את הפלפון זה לנקות משהו בתקשורת בינכם? אולי משהו צריך להתנקות גם בשיער באמבטיה, צריך לפזר משהו, אפר, פלפל שחור, משהו שקשור לטיהור? האם דיברתם פעם על הפסיכוזות שלו? על מה הוא חושב כשהוא עושה את הפעולות האלה? האם את יכולה לנסות לדבר איתו על הפעולות האלה מתוך סקרנות לא שיפוטית ולא מתייגת, באמת מתוך רצון כן ואוהב ללא דאגה להבין מה הוא אומר לך או מה הוא אומר לעצמו כשהוא פועל ככה? אם תוכלי להרגיל עצמך פחות לדאוג, אולי תוכלו ביחד לנסות לדבר על הדברים, במיוחד שאת אומרת שעצם ביצוע הפעולות המוזרות הרגיעה אותו, אז אולי הוא מצא לעצמו דרך מקורית של ריפוי עצמי? תנסי להיות יצירתית ומתוך האהבה שלך לבן, אולי לבנות גשר שיאפשר לך להבין את הפסיכוזה שלו, וללמוד ממנה דברים חדשים. בהצלחה, תמי.

לדעתי כלא רופא, בנך עדיין לא החלים לגמרי ועדיין נותרו "שאריות" של המצב הפסיכוטי. הוא חייב להתמיד בלקיחת התרופות מדי יום בלי דילוגים והפסקות. לעיתים במצבים אלה החולה חש עויינות גם כלפי הקרובים אליו כמו הורים, חברים ובני משפחה. אין אפשרות לדעת לפי תאורך אם זו התחלה של התפרצות נוספת, אך אם המצב אינו משתפר יש צורך להגיע איתו לפסיכיאטר המטפל בו. יתכן וצריך להחליף תרופה, לשנות מינון או לעמוד על כך שיקח את התרופה ברציפות. לדעתי רצוי שגם את תפני לייעוץ עבור עצמך כדי לדעת כיצד להגיב וכיצד להתמודד עם כל התופעות שציינת.

שלום נורית... מזמן לא שמענו ממך...עבר כל-כך הרבה זמן? כבר שבעה חודשים אחרי האישפוז? אני עוד זוכר את הימים שלפני האישפוז שהתייעצת איתנו כאן, ובטח כתבתי לך כמה שטויות יומרניות... לא יודע מה לייעץ לך...אולי תשקלי איתו שיחזור לגור לבד? אני משוכנע שאילו הייתי נאלץ לגור עם אבא שלי, גם לי זה היה קשה. מקווה שהמצב ישתפר גם חיצונית וגם פנימית... בברכה מיכאל

לדור אני לא מאמינה שחולים סכיזופרניים לא מושפעים מהמלחמה. כולנו מושפעים ממנה, וכל אחד מגיב בסימפטומים שלו. יתכן שנראה שההתנהגות הפסיכוטית אינה קשורה לכלום, אבל בטוח שהיא משקפת מתח פנימי, והמתח הפנימי קשור הרי גם למה שקורה לנו סביב. לפעמים דווקא מצבים של מתח חיצוני משפרים סימפטומים אצל חולים פסיכיאטרים כי אז כולם בחרדה, והם לא מרגישים כל כך חריגים... כולם עצובים...ואפשר לייחס רגשות קשים אלא למצב שבחוץ ולא רק לפסיכופתולוגיה. שיהיה לנו המשך שבוע יותר קל. תמי.

המוזרות בהתנהגות יכולה להיות חלק מהסימנים השליליים של המחלה ולא בהכרח חלק מהפסיכוזה. כלומר, גם סכיזופרנים שאינם במצב פסיכוטי מתנהגים בצורה מאד מוזרה. חולים סכיזופרנים כמעט ולא מושפעים מהמלחמה וההפגזות כי הם בד"כ עסוקים במחשבות ופחדים דמיוניים ולא בפחדים שקשורים למציאות ומהבחינה הזאת את בוודאי יותר לחוצה ממנו.

שלום, הסמנים שאת מתארת הם בהחלט סמנים מעוררי דאגה והמחשבה הראשונה היא שהוא הפחית או הפסיק את הרספרידל. לכן צריך לחזור ולהקפיד על התרופה ועל המעקב הרפואי. התופעה של התמודדות טובה במצבים קשים מוכרת אצל חולים בסכיזופרניה. גם במצבים של אסון או אבל (קרוב משפחה נפטר), החולים מגיבים במינימום של הפרעות. כאלו מגייסים את הכוחות הפנימיים במצב חמור. כל טוב דר' גיורא הידש

תמי'לה, נחום, מיכאל, דור - תודה. המון תודה. כל אחד מכם תורם לי בדרכו וקצת התאפסתי. מיכאל, איזה כיף לי שאתה זוכר אותי מאז... תודה על כל תגובה שלך, מי כמוך יכול להוסיף מניסיונך, מחוכמתך - לא יומרני ולא נעליים, קאפיש?? :-) לוקחת לתשומת ליבי המלאה את דעתך באשר למגורים לחוד... ובכל זאת הייתי רוצה לשמוע את דעכם גם. תמי, דור, נחום ואחרים : בני מביע רצון לגור לבד ואני נקרעת בהתלבטות שמצד אחד עדיין לא הגיע לשלב האחריות של לקיחת תרופות בעקביות ואני כל כך כל כך חוששת ודואגת שמצבו ידרדר ואני לא אהיה במקום הנכון בזמן הנכון. מצד שני אני מרגישה שזה לא טוב שאנחנו גרים ביחד. לא טוב. הוא מרגיש חדיר, נעקב, ואני מפריעה לו במידה מסוימת להתמודד. יש ימים שאני מרגישה שהוא מתמודד ומתעמת בתבונה והתעלות ואני גאה בו. ולעיתים, אני מוצאת את עצמי מתלבטת 30 פעם ביום מה נכון לעשות ואיך נכון להגיב ואיפה אני "סולחת" ואיפה אני "מעמידה גבולות", איך לא לפגוע ואיך הוא יבין את מה שאומר, וכמה פעמים אני מתכוונת למשהו והוא מבין אחרת, וכמה פעמים אני עושה משהו מפרגן והוא מגיב: "את עושה בכוונה" "את מציקה" "את צוחקת עלי" וכד'. יש ימים שהוא - הוא, כמו פעם : מלא קסם, הומור, ציניות מתוקה, מביע קבלה ומפרגן - וביום הבא הכל מתהפך ומשתנה. אני יכולה לעשות את אותו המעשה ופעם תהא הבעת שביעות רצון מצידו ובפעם אחרת יתקוף ויאשים וימצא בזה "חתירה תחתו". זה מערער אותי, זה משתק אותי, זה מטלטל ומייאש, זה מפיל אותי מיכולותיי כאם, כאדם. יש פעמים שאני רוצה להיעלם. אני לא רואה את הסוף...את השיפור... אבל, בכל פעם אחרי התגובות שלכם כאן אני מרגישה קצת קצת יותר מגובשת, קצת יותר מאופסת ועם קצת כלים לשרוד ולנסות עוד כיוון. נסחפתי קצת...אבל חשובה לי דעתכם על מה שסיפרתי, ו...מגורים לבד או להתעקש על ביחד..? מה לדעתכם? אני עושה "סיעור מוחות" עם עצמי, משקללת את התגובות שלכם - זה עוזר לי מאוד להגיע להחלטה, תובנה. לילה טוב יקיריי ואיחולי סיום מהיר של המלחמה הכואבת הזו. חיבוקיי תודה לכולכם !!!!!! נורית.

אפשר מאוד להיות חוסר איזון תרופתי אבל שווה לדבר עם הפסיכיאטר המטפל. אני שואלת: למה הוא גר איתך אם לא טוב לשנייכם? הוא יכול לקבל דיור מוגן או עזרה בדיור דרך משרד הבריאות (סל שיקום). תדברי עם עו"ס בב"ח בו הוא טופל. לא בגלל את אמא צריכה לסבול כל כך.