לאמא רחוקה, ד"ר הידש ולכל ההורים

כחברה בפורום אני פונה אליכם ומבקשת את עזרתכם. אני אמא לבת שסובלת מדיכאון (מטופלת בכדורים ), בת 27, רווקה , לא עושה עם עצמה כלום, ללא בן זוג וללא עבודה. גם כאשר עבדה לא החזיקה מעמד בכלל עקב התחצפויות והתנהגויות בלתי הולמות , תמיד הרגישה שחייבים לה, גם כלפינו ההורים היא מרגישה כך, ומאשימה אותנו במצבה, טוענת שמצבה נובע מילדות לא נעימה מכות וכהנה, היא מקללת אותנו ולא מדברת איתנו בכלל. גם שאר בני המשפחה סובלים ממצבה. אין באפשרותינו ההורים להוציאה מהבית שכן היא לא תסדר בחוץ לבד כפי שלא הסתדרה מעולם האם גם הילדים שלכם טוענים שאתם אשמים במצבם ? האם הם מקללים אותכם ? אנחנו חסרי אונים ולא יודעים איך להתנהג איתה .

אני חושבת שהבת שלך צריכה לראות פסיכולוג. נראה שהיא לא מקשיבה לכם, לא נמצאת במסגרת אחרת שתתמוך בה, ותהווה נקודת משען, או מקום שממנו יוצאת הגדרה עצמית, ולכן קל לה במצבה להאשים אותכם. מה גם, שמה שלא תעשו, אתם תהיו אשמים בחלק מהתמונה. זאת לא אומרת שאתם צריכים לקבל את העול הזה שהמא מעמיסה עליכם ואולי להפך. המלצתי אליכם היא שתממנו לה טיפול פסיכולוגי אצל מטפל שהיא תבחר. כך תאפשרו לה ליצור לעצמה מסגרת, מקום בטוח, ונקודת משען. אני מאמינה בכל ליבי, שהיא רוצה שיהיה לכולכם טוב, ושטיפול פסיכולוגי יכול להוות נקודת מפנה בחיי כולכם.

אלמונית היקרה, הלוואי שיכולתי להגיד לך שאת במיעוט - אבל אנחנו הרבה הורים שעוברים את התופת הזו שאת מדברת עליה. זהו אחד מהסימפטומים הנפוצים. חולי סכיזופרניה, דיכאון, מאניה דיפרסיה - לצערינו כל כך כועסים על מה שהם מרגישים וכל כך קשה להתעמת ולהתמודד שהם זורקים את זה אלינו. איך הסבירה לי הפסיכולוגית שלי?? בתוך גופו ונפשו של בנך גרה מפלצת איומה ושקופה שעושה לו הרבה רע. לא נוח לו עם איך שהיא נראית ומה שהיא גורמת - לאן הוא יזרוק אותה?? את הכי קרובה וזמינה - ואת הכי רואה אותה, לכן הוא זורק אותה אלייך. אלמונית יקירה, אומר לך מה שאנחנו ההורים שומעים רבות: אין תרופת פלא, אין קסמים אבל יש קו עקבי של תמיכה וחיבוק וגיבוי והבנה והקשבה וקשב ולמידה... גם בני איתי בבית ואני על דוכן הנאשמים פעמיים בשבוע.... אבל לאט לאט בתהליך איטי ביותר של קשב וזרימה ותגובות סבלניות - אני מרגישה רגיעה יותר ויותר. כל חודשיים שלושה יש שיפור והקטנת התפרצויות, הוא לומד להתעמת, להתמודד, לאט לאט. לא יודעת מתי יוכל לגור לבד... אבל עד שלא ארגיש שהוא עומד על הרגליים - הוא כאן איתי לטוב ולרע. רצוי וכדאי שתשתתפי בשיחות עם פסיכולוג שייתן לך כלים, קבוצות תמיכה וכד' - אחרת אי אפשר לשרוד. חיבוק ענק ובהצלחה !

לאלמונית תודה למשיבים ואני מצטרף לדבריהם, אני מקווה שיהיו תשובות נוספות של קוראים נוספים. אני חושב שאת הדבר החשוב ביותר עשית היום! שיתפת בבעיה שיש לכם אנשים נוספים, וזה הדבר החשוב ביותר. מעבר למחלה, קשיים, כעסים, ישנה מצוקה קשה מאוד, לצערי כולכם סובלים, גם ההורים, גם המשפחה ובטח גם הבת. במצב הזה עליכם לבקש עזרה בכל צורה אפשרית, אם שיחות להורים, אם שיחות וטיפול לבת ובטח שיהיה צורך בתהליכי שיקום וכך הלאה. הייתי מציע להתחיל מהרפאה לבריאות הנפש של בית החולים הכללי הקרוב לאזור מגוריכם, בנוסף חשוב להתקשר עם עמותת "אנוש" לסניף הקרוב אליכם. אנוש היא עמותה של הורים לנפגעי נפש ולכן אני חושב שתמצאי שם אוזן קשבת. כל טוב דר' גיורא הידש