מרחב מוגן?
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
לכל החברים היקרים ולד"ר הידש, בגלל נפילות גדולות בטיפול בתקופה האחרונה אני מעיינת בפורומים של פסיכולוגיה ברשת ובאחד מהם מצאתי את ההודעה הזאת שהובילה אותי לשאלות אינספור ואין לי תשובות. מה דעתגכם? מה דעתך ד"ר הידש? לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על הדבר הזה שנקרא בטחון או מרחב בטוח בטיפול. אני תוהה לעצמי כמה ניתן באמת להרגיש או ליצור מרחב בטוח כשכל הסיטואציה בטיפול היא לא מציאותית אולי מעט הזויה- תחשבו על זה, שני אנשים זרים נפגשים ביום מסויים, שעה מסוימת מדברים רק על אחד מהם כשהשני בעצם לא באמת קיים בחדר והמטופל מספר לאדם זר לחלוטין את כל השדים הכי כמוסים שלו (תודו שזה הזוי קצת). הבטחון זה אחד הדברים הכי חשובים שיש ליצור אבל המטופל יודע שכאשר יסיימו לו המשאבים הפיננסים הטיפול יפסיק, שהמרחב הבטוח הוא זמני בלבד כי הרי הטיפול יסתיים מתי שהוא, ושהאדם שמולו למד איך להיות איתו, להיות מכיל, אמפטי וכ'ו. הרי ברור שהמטפל הוא אמפטי ומכיל, הרי משלמים לו כדי שיהיה כזה, הוא למד כמה שנים בשביל זה.
מיקי יקרה רציתי לתקן אצלך משהו. המטפל בפירוש עובר גם הוא תהליך בחדר. הוא בפירוש קיים. זה קשר הדדי. גם כשהמטפל מצניע את מה שעובר עליו, את מה שהוא מרגיש, כדי כאילו להתפנות אליך, זה לא אומר שהוא לא עובר דברים ושהטיפול מטפל לא רק בך, אלא גם בו... לכן אני מבינה את הכאב על זה שכשנגמר הכסף נגמר הקשר. קשר טיפולי בעיני זו מן חברותא של נפש שמאפשרת התפתחות ולמידה. חבל שהנורמות החברתיות בעולם החברתי שלנו מחייבות תשלום כל כך גבוה על קשר כל כך חשוב. בבודהיזם זה לא ככה, קשר מורה תלמיד אינו מותנה בכסף. יש כאן התחייבות ממושכת ומחוייבת, עד שהתלמיד מגיע להארה, שזה המצב המשוחרר מקונפליקטים... גם כשהולכים לרב אין התנייה של כסף, כי שכר מצווה- מצווה... וגם השמאן האינדיאני לא מעוניין בכסף אלא במילוי ייעודו. הכסף הוא רק לצרכי קיומו. כמו המעשר שהיו מביאים לבית המקדש בזמנו כדי לפרנס את הכהנים והלוויים שעשו עבודת קודש עבור כל העם. ככה לדעתי זה צריך להיות. אבל זה לא ככה בתרבות המערבית המטיריאליסטית שלנו. אבל הנה כאן זה ככה- דר' הידש נמצא כאן בשבילנו בלי כסף, רק כדי לעזור. ולכן המקום הזה כל כך נקי. תמי.
למיקי השאלה מאוד חשובה והתשובה לא פשוטה, לכן אנסה להוסיף מספר היבטים. נכון שמרחב מוגן הוא המקום בחדר, ונכון שבמקום הזה אפשר לעלות דברים מבלי שיבקרו אותך או בעתיד יחזירו לך את הדברים בנקמה על משהו אחר (דבר שיכול להיות עם חבר או קרוב משפחה). אבל המרחב המוגן מגן עלינו גם מהביקורת הפנימית שלנו וההרגשה שלנו עם עצמנו, כלומר לא תמיד נעים להסתכל בראי ולראות את הצדדים הפחות יפים שלנו ולפעמים מכוערים, מחשבות אגואיסטיות שבודאי שלא היינו מבטאים אותם עם משהו אחר ולפעמים לא עם עצמנו. כלומר, בהדרגה מתייצב גם מרחב מוגן פנימי אשר יכול ומאפשר לנו לקבל את עצמו עם כל החסרונות. לכל אחד יש מרחב מוגן שבו הוא מרגיש בטוח, הרבה פעמים בחיים חשוב לצאת מאזור הביטחון הזה ולראות מה קורה מסביב ולהתנסות בדברים שאיננו מעיזים לעשות אותם. כמובן שהכסף משחק כאן תפקיד, אני מעדיף לראות אותו כרע הכרחי, כלומר גם אני צריך לפרנס את משפחתי, ואין ברירה. לגבי הסופיות של הקשר. נכון שאפשר לראות את זה באופן שלילי, אבל יש לכך בסיס הרבה יותר עמוק. כילדים כל קשר נראה לנו קבוע ואין סופי, ילד קטן לא יכול לדמיין שההורה (הכל יכול בתפיסתו) ילך פעם לעולמו. אבל אם תחשוב היטב אז כל דבר בחיים הוא זמני ולכל דבר יש סוף. יש מי שאמר, שהטיפול עצמו מתחיל כאשר מתחילים לעסוק בפרידה. איני מסכים עם האמירה באופן קיצוני, אבל בהחלט יש בה הרבה מאוד. כל טוב דר' גיורא הידש
